כל העולם מארוול

זו סדרה מקורית. מסקרנת. אך היא עוד מוצר בים המוצרים של מארוול

ב"וונדה-ויז'ן" יש את הטעם המוכר של מארוול לצד חדשנות המתבטאת במחווה לסיטקומים אמריקאים. זה נעשה עם הרבה קסם, אך עם הצהרה ברורה: יום אחד כל עולם הבידור יהיה מארוול. אפילו נחזור אחורה בהיסטוריה ונשנה את הזיכרונות שלכם לשם כך

16 בפברואר 2021

לפני שמתחילים דיון על עוד מוצר מבית היקום של מארוול, אתם בטח תוהים לעצמכם איפה אני עומד על הסקאלה של חובבי היקום. הרי אני יכול להיות גיק מושבע שהולך עיוור אחרי כל איזכור של דמות קומיקס שהכרתי כילד, ואני יכול להיות סנוב סטייל סקורסזה שחושב שהכל בסך הכל מתקן בלונה פארק. אז כדי שתחליטו אם באתם כדי להסכים או כדי לשלוח תגובות של "מה אתה כבר מבין" עוד לפני שקראתם את הכתבה, אני מניח את עצמי בסקאלה על הצד שכבר נמאס לו.

כן, קראתי את הקומיקס כשהייתי ילד. כן, הייתי נוסע בימי שישי לדיזינגוף סנטר בקו 174 המגעיל מראשון, מחכה למשלוח החדש של חוברות אקס מן. כן, היו לי אוגדנים וידעתי תמיד מה קורה בכל יקום מקביל. אבל אני גם אוהב קולנוע. והעובדה שמארוול הולכת ומשתלטת על כל תחום הבלוקבאסטרים באשר הם, ושמאחוריה עומד עכשיו תאגיד המדיה הגדול והעשיר ביותר בהיסטוריה, זה לא עושה אותי שמח בכלל. אני כבר בקושי מצליח להבדיל ביניהם. וכן, האוונג'רס היה אירוע מעניין, אך גם מתיש עם עלילה קצת מפגרת. אז הנה, דעתכם עליי נקבעה. שנתחיל?

"וונדה-ויז'ן", הסידרה החדשה מהיקום הקולנועי של מארוול, מרגישה כמו משהו אחר. זו הסדרה הראשונה האקסלוסיבית לרשת הסטרימינג דיסני פלוס (מה שאומר שאפשר לחכות, אבל היא עדיין לא בדרכה לאפיקי השידור הישראלים. בעיה). היא מתרחשת אחרי אירועי האוונג'רס האחרון, היא מחוברת לחלוטין ליקום הקולנועי והיא שווקה בתור נקודת החיבור לשלב הבא של סרטי מארוול, מה שאומר שהיא לא צריכה לצבור צופים. מחכים לה עוד לפני שעלתה לאוויר.

מרגע שעלו הטריילרים הראשונים היה ברור שיש כאן משהו פחות צפוי. וונדה, הלו היא סקרלט וויץ', סיימה את הסרטים האחרונים בנקודת שפל – אחיה מת, אהובה וויז'ן, האינטליגנציה המלכותית שקמה לחיים, נתן את חייו בחזרה. והנה, את הסדרה אנחנו פותחים עם וונדה וויז'ן, מככבים בסיטקום שנות החמישים סטייל "אני אוהב את לוסי". הפרק השני כבר קופץ לשנות השישים, באווירת "אני חולם על ג'יני". זו סדרה שמתחפשת בכל פעם לסדרה אחרת מתקופה אחרת. הפרקים הראשונים שלה ישאירו מבולבלים גם את מעריצי מארוול הגדולים ביותר שהגיעו מוכנים היטב להיות גשש-בלש ביקום של רפרנסים פנימיים.

ישנן שתי גישות לקרוא את מה שהיקום הקולנועי של מארוול עושה כרגע לבידור הקל: האחת, שמארוול כבר הפכו גדולים מדי, מסואבים מדי, עמוסים מדי. שהמטרה שלהם זה שלא תרגיש הבדלים מהותיים בין הסרטים, שלהכל יהיה את טעם הלוואי הזה של מארוול. כמו לייצר פחית פרינגלס – מין טעם חצי עז שנעלם מהר מאוד על הלשון ואתה מתמכר אליו ורוצה רק לאכול עוד ועוד.

הגישה השניה אומרת שמארוול כל כך גדולים, כל כך חזקים, כל כך מבוססים בתרבות הפופולרית, שהם דווקא יכולים להיות עכשיו מעבדה פורה לניסויים משונים. הקהל ממילא יבוא והוא ברובו בקיא מאוד בעולמות הסבוכים של העלילות הרבות של מארוול. גם אם לא, הוא יכול לסמוך על כך שהאינטרנט ינתח כל פרק עד הפרט הכי קטן. זו התחושה של הקהילה שמארוול מייצרת סביבה. זה מאפשר ליוצרים להעיז יותר, לבחון גבולות יותר, ללכת למקומות שיכולים להרגיש פחות טבעיים עבור מוצר בידור גדול ויקר כל כך.

מתוך הסדרה וונדה-ויז'ן. מארוול? מארוול
מתוך הסדרה וונדה-ויז'ן. מארוול? מארוול

נמאס מההשתלטות של סרטי הקומיקס על העולם

"וונדה-ויז'ן" מתאימה לשני הנרטיבים – מצד אחד, יש פה את הטעם המוכר של מארוול, הקישוריות לכל שאר המוצרים, הרפרנסים והקריצות הרבות (הו תראו, הנה התמנון של היידרה בפרסומת לשעון). מצד שני, "וונדה-ויז'ן" היא ניסוי טלוויזיוני שלוקח את הזמן שלו עד פרק 4 בשביל לפרוש את רוחב העלילה האמיתי של הסדרה (וגם כשהיא מסבירה דברים היא דואגת להשאיר הרבה מאוד סימני שאלה פתוחים). בשביל מוצר כל כך יקר, שמגיע אחרי שנה שלמה שבה לא היה שום מוצר אחר של מארוול, מדובר בהימור שאי אפשר להמעיט בערכו.

הנשק העיקרי של הסדרה הוא ההחלטה להפוך כל פרק למחווה לסיטקום אחר בתולדות הסיטקומים האמריקאים. והיא עושה את זה עם הרבה קסם. זו החלטה אמיצה לפתוח סדרה כל כך מצופה בפרקים בשחור לבן ועם צחוק מוקלט (הפרק הראשון נקרא "הוקלט בפני קהל חי"). אפילו הפרקים עצמם קצרים יחסית לדרמה, כ-35 דקות לפרק, כדי לשמור למראית עין על פורמט הסיטקום.

הפתיח לפרק 6 (שנות ה-90):

אבל זו גם החלטה משתלמת כי היא סוגרת כל פרק בעולם משל עצמו. מדובר פה כמובן בהצהרה: מארוול כבר השתלטו לחלוטין על עסקי הבלוקבאסטר, כשהם חולשים על פני ז'אנרים שונים ומוסיפים להם את התבלין הזה של מארוול, מסרטי המרגלים (קפטן אמריקה, חייל החורף), דרך קומדיית האקשן (אנטמן), סרטי פנטזיה (ת'ור) ועד אפילו אופרות חלל (שומרי הגלקסיה). כך עברה מארוול בין הז'אנרים הכי גדולים של שוברי הקופות ודאגה לעשות להם מארווליזציה.

ועכשיו מגיעה "וונדה-ויז'ן", סידרה שהבסיס שלה הוא השתלטות על ההיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. הנה גירסת מארוול ל"אני חולם על ג'יני" והנה גירסת מארוול ל"משפחת בריידי". "וונדה-ויז'ן" היא באמת סדרה ניסיונית, מקורית ומלאת תעוזה. היא מסקרנת ומשאירה טעם של עוד אחרי כל פרק. היא כתובה נהדר, ומלאה ברפרנסים אוהבים לטלוויזיה שגדלנו עליה. אבל בסוף בסוף, היא בסך הכל עוד מוצר בים המוצרים של מארוול עם הצהרה אחת פשוטה – יום אחד, כל עולם הבידור יהיה מארוול. אנחנו אפילו נחזור אחורה בהיסטוריה ונשנה את הזיכרונות שלכם כך שיוכלו להתאים ליקום של מארוול. מארוול מארוול מארוול. מארוול? מארוול מארוול…