"ילדים": כך נראה הכיבוש דרך עיניהן של מתבגרות פלסטיניות

אישה פלסטינית הולכת על כביש לעבר מחסום לקבל את פניה של בתה בת ה-12 דימא, שהשתחררה אחרי חודשיים וחצי בכלא בישראל. החיילים במחסום מורים לה לשמור מרחק, אבל כשהיא רואה את בתה מרחוק, לובשת חולצה ורודה, פרץ הרגשות גובר עליה. כשהשתיים מתחבקות, הן מוקפות לפתע בהמוני צלמי וידאו וסטילס פלסטינים, שדורשים לדעת איך היה בכלא והאם עינו אותה שם. אבל דימא שותקת ומתחבאת בין זרועות אמה.

סצנת הפתיחה של "ילדים" כל כך עוצמתית ומצמררת, שנדמה ששום דבר אחריה לא יכול להשתוות אליה. מצטלבות בה רבות מהתמות של סרטה התיעודי של עדה אושפיז, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, שיוקרן בימים הקרובים בסינמטק תל אביב שנפתח מחדש (חמישי 18.3, שבת 20.3, שני 29.3 – יש להזמין כרטיסים מראש). מצד אחד הנוכחות המעיקה והיומיומית של הכיבוש – החיילים האגרסיביים שמסתובבים ברחובות כאדוני הארץ, החיפושים והמעצרים התדירים, ספרי ההיסטוריה המצונזרים בבית הספר; מנגד החברה הפלסטינית שמתעקשת להפוך כל ילד וילדה עם סכין לגיבורים בעל כורחם; ובתווך הילדים עצמם.

כותרות ביניים מספרות שדימא היא אחת מיותר מאלף ילדים פלסטינים שנעצרו במהלך אינתיפאדת הסכינים. אושפיז צילמה כמה וכמה מהם, אך בשלב העריכה החליטה להתמקד בשתי ילדות המתגוררות בחלחול ובסילוואן ולא מכירות זו את זו – דימא בת ה-12 ודארין בת ה-6, שאחיה הגדול ממנה כבר נעצר כמה פעמים. מדוע שילדים יאחזו בסכינים ויצאו להתעמת עם חיילים? המציאות כפי שהיא נראית דרך עיני הילדות לא ממש מותירה להן אופציות אחרות (הרי רק בשבוע שעבר נעצרו חמישה ילדים פלסטינים ככה סתם, אף שלא נשאו סכינים ולא זרקו אבנים).

"ילדים" מציג את דימא כמתבגרת טיפוסית בסיטואציה לא טיפוסית. בינה לבין הוריה, שמשתפים פעולה עם התקשורת הפלסטינית, יש מתח רב. ההורים טוענים שלפני המעצר היא היתה ילדה טובה, ואילו דימא הפגועה מרגישה שאמה לא אוהבת אותה כמו את אחותה. היא מסרבת לרצות את כל אלה שלוחצים עליה לספר שעינו אותה בכלא, ולא מקבלת את הדיאגנוזה שהמעצר שינה אותה. אולי הקוצנות שלה כלפי הוריה היא בכלל תוצאה של גיל ההתבגרות.

דימא מעדיפה לבלות עם חברתה בת גילה ג'אנה ג'יהאד, ושתי היפהפיות מקסימות ביחד. ג'אנה מוגדרת כעיתונאית הצעירה בעולם (יש לה מאות אלפי עוקבים בפייסבוק) ובאחת הסצנות היא מראיינת את דימא לתוכנית שלה, ושואלת, כמו העיתונאים הבוגרים, מה המסר שלה לעולם. דימא לא יודעת מה לענות ומבקשת את עזרתה של ג'אנה המנוסה בניסוח מסרים.

לדארין הקטנה מסילוואן יש פנים אקספרסיביות ועיניים גדולות שבהן היא מתבוננת בעולם ומנסה לקלוט ולעבד את כל המסרים המבלבלים המושלכים לעברה. אביה לוכד נחשים ארסיים שלפעמים בורחים מהכלוב וזוחלים בבית, והמורה בבית הספר שואלת מה יותר מפחיד אותה, הנחשים או השוטרים הישראלים. נראה שהמורה עוזרת לה להחליט שהשוטרים יותר מפחידים. אבל עימות סתמי בין חיילים שחולפים ברחוב מול ביתה לבין בני נוער שסתם עמדו שם, מאייר תמונה קשה של כיבוש שאינו מודע לעצמו, ומבהיר שלבת ה-6 יש סיבה לפחד מחיילים.

"ילדים" נמשך שעתיים ומוגש לנו ללא התערבות לכאורה של הבמאית. שתי הגיבורות שובות הלב מתנהגות בטבעיות מול מצלמתו של דנור גלזר, והסרט אינו כופה עלינו מסקנות, מעבר לכך שאנחנו כל הזמן מודעים באופן אקוטי להיותן ילדות שנדרשות להתבגר תחת כיבוש. בכמה מהרגעים היותר קולנועיים ויפים בסרט, המצלמה מתמקדת בפניה של דארין הדוממת בלב האירועים והוויכוחים הסוערים סביבה.

יש גם סצנות שבהן הגיבורות אינן נוכחות, כמו משחק חיילים ועצורים שמשחקים בנים ברחוב, שמחליף את משחקי הקאובויז והאינדיאנים של פעם. העובדה שהמשחק מצולם על ידי צוות יוצרים יהודים מישראל מטעינה אותו באירוניה מרה. סצנה אחרת, שבה אביה של דארין שעדיין מאמין באפשרות של חיים בשלום לצד היהודים, משוחח עם בנו המתבגר שמבטל את האפשרות משום שהוא אינו מכיר מציאות כזו, משמשת כמעין סיכום עצוב של הסרט. פה ושם יש תחושה שהסרט קצת משוטט ללא כיוון, ושאפשר היה להדק אותו יותר. אבל החוויה המצטברת של "ילדים" היא הומניסטית ועזה, מה שהופך אותו לצפייה חיונית.

4 כוכבים

בימוי: עדה אושפיז. ישראל 2020, 128 דק'

סינמטק תל אביב, חמישי 18.3 בשעה 18:00, שבת 20.3 בשעה 13:30, שני 29.3 בשעה 16:00