גיבור לבן, שחקן שחור
"הנקוק" יכול היה להיות סרט כיפי או סאטירה נוקבת אילו היוצרים היו מתמודדים עם התסריט או מתייחסים לצבע עורו של הגיבור
ז'אנר גיבורי-העל, המהווה כבר למעלה מעשור את המרכיב המרכזי בדיאטת סרטי הקיץ, מזמין סאטירה פופולארית כמו "הנקוק" - ניסיון פרדוקסאלי לחתרנות במסגרת הגבולות של בידור מסחרי. זהו מעשה אקרובאטי שקל להיכשל בו ואין מנוס מהמסקנה שהפעם הכישלון הוא חרוץ.
הנקוק (ויל סמית) הוא אנטי-גיבור-על. לא מגולח, שתיין, פרוע. אדם בלי עבר שהתעורר לפני 80 שנה בבית חולים במיאמי בלי זיכרון, בלי שמץ של מושג מהיכן הגיעו כוחותיו הכבירים, ובלי נפש חיה שתתעניין בשלומו.
הוא סוג של גיבור, אבל גיבור הגורם נזק חמור מזה שנגרם ע"י הרעים אותם הוא תופס. יותר מגיבור על הוא מטרד על. שנוא ע"י הציבור הרחב ויעד לעשרות תביעות נזיקין. תושבי לוס אנג'לס, הנוהגים לכנותו asshole , רק מייחלים לקצת מנוחה ממנו.
לכאורה, זוהי נקודת מוצא חתרנית. גיבור על שלא יודע לקבל על עצמו את התפקיד. מי שמעשיו פוגעים ברכוש ובגוף בדרך המוכרת ב"עולם האמיתי". אבל הסרט מפלרטט עם מימדים אלו ולא מעז לבחון אותם לעומק. הנזקים אותם הוא גורם נובעים מגסות קומית ולא מזדון מרושע .
בחוץ ובפנים
הכריזמה הטבעית של ויל סמית', זו שמציבה אותו בימים אלו ככוכב הגדול ביותר בהוליווד, מתגברת בקלות על הרתיעה שאותה יכלה הדמות לעורר. גם אם הנקוק זועף ברור כי מתחת מסתתר סמית' החביב. גם אם הוא שיכור, אין כאן מצוקה אמיתית. זו חתרנות בכאילו.
לאחר שהנקוק מציל את ריי אמברי (ג'ייסון בייטמן), איש יחסי ציבור חביב, נוצרת ההזדמנות למהפך תדמיתי. בעצתו של איש יחסי הציבור הנקוק נוטל אחריות על הנזקים אותם הוא חולל, והולך מרצונו לתקופת מאסר.
סמית' ב"הנקוק". מחכים לשובו
מטרת המהלך היא לחזור ולהזכיר לתושבי לוס אנג'לס את נחיצותו, לגרום להם לרצות בשובו – ואז לבצע קאמבק תוך שינוי מקיף במראה, בלבוש ובצורת ההתנהגות.
קו עלילתי זה תופס כשני שלישים מאורכו של סרט קצר זה (כ-90 דקות). בחלק זה בדיחות חביבות, העלילה צפויה והסאטירה נושכת קלות. בשליש השלישי של הסרט חל שינוי דרמטי שבו הופכת מרי, אשתו של ריי (שרליז ת'רון), לדמות מפתח.
אינני רוצה לחשוף את האירועים המתרחשים, אך אציין כי הם אמורים להקנות את מימד העומק לשאלות הזהות של הדמות ולמשמעות האישית של ההכרעה לפעול כגיבור על.
השינוי הדרמטי בשליש האחרון של הסרט מהווה ליקוי מהותי המביא לקריסתו. שני השלישים הראשונים עוסקים בבעיית התדמית הציבורית של גיבור-על בעולם המודרני. הפוטנציאל הסאטירי נבע מההתנגשות בין העולם המודרני המוכר לסיטואציה האבסורדית של קיומו של גיבור-על אנושי ומזיק.
בשליש האחרון הסרט עובר לקו עלילתי פנטסטי ומופרך לחלוטין, ולבעיה רגשית ואישית של הגיבור, בעיה שבה החברה בכללותה אינה רלוונטית. החיבור בין שני חלקי הסרט כה גס עד שגם מה שהושג (כבידור וכסאטירה) הולך לאיבוד.
גיבור נטול צבע
התחמקותו של הסרט מלהיות סאטירה משמעותית נובעת מהימנעותו מהתייחסות להיבט מהותי בדמותו של הגיבור – צבע עורו. בסרטי גיבורי העל שנעשו בשנים האחרונות נוכחותם של גיבורים שחורים זניחה.
וסלי סנייפס היה בלייד, האלי ברי שיחקה את סטורם בסדרת האקס-מן ואת אשת החתול. גם במקרים ספורים אלו הצבע השחור לא הפך לחלק מעלילת הסרטים אך ב"הנקוק" התעלמות זו בעייתית במיוחד.
לפי ההיגיון המנחה את הסרט, קיומם של כוחות העל של הנקוק מחייב אותו לשרת את הציבור הרחב. המייק-אובר של איש יחסי הציבור הלבן אמור להפוך אותו לבן דמותו של סופרמן. משתיין מריר לגיבור שחייו מוקדשים לזולת. מבריון גס רוח לדמות אבהית שלא שוכחת לשבח את בני האדם המסייעים לו במלאכת אכיפת החוק.
אך האם הפנטזיה המושלמת של סופרמן יכולה להיות מולבשת בצורה חלקה על דמותו של גיבור-על שחור? צבע עורו משייך אותו, אוטומטית, למיעוט מופלה שרבים מבניו ובנותיו נמצאים בתחתית החברה האמריקאית.
ניתן לטעון כי "הנקוק" הוא רק פנטזיית בידורית הפטורה ממתן דין וחשבון על המצב הסוציו-אקונומי של הקהילה השחורה. יתכן, אך בעצם הניסיון לייצר התנגשות סאטירית בין מימד הפנטזיה וה"מציאות", מעצם היומרה להציג דמות של גיבור מורכב, לא היה ראוי להתחמק מהתמודדות עם בעיית הגזע של הדמות.
פיטר ברג, בימאי הסרט, עשה עבודה לא רעה בסרט "הממלכה" – סרט על החיכוך בין חוקרי F.B.I אמריקאים המנסים לאתר טרוריסטים איסלאמיים והרשויות הסעודיות. "הממלכה" הפך את המציאות של העימות המזרח תיכוני למותחן פעולה, ובכך יצר דיאלוג יחסית מוצלח בין "המציאות" לפנטזיה ההוליוודית. כאן, בנסותו להכניס יסודות ריאליסטים לז'אנר המושתת על פנטזיה כושל ברג משום שאינו מעז להתמודד עם מלא ההשלכות של חיבור זה. חבל.
"הנקוק". וויל סמית' כוכב עליון
מומלצים
