מעבר לעובדה שאם מנכים את החרדים והערבים מהמשוואה מצבנו מצוין (לפי החישוב של נתניהו), יש מאפיין משותף נוסף לשתי קבוצות האוכלוסייה האלה - סדרות טלוויזיה שמתרחשות בעולם שלהן ומביאות משהו מרענן ומושך לטלוויזיה מעצם היקום שמקיף אותן. "שטיסל" לימדה את האוזן שלנו להתרגל ליידיש ולמלמל "חסדי השם", "עבודה ערבית" ו"פאודה" הביאו את הערבית לקדמת הטלוויזיה. החל מרמת השפה והשמע ועד נקודת המבט של הדמויות, אנשים שחיים במקום אחר מרובנו הם מעניינים יותר. מייסלון חמוד, היוצרת הערבייה, עשתה את זה עם הסרט המוערך "לא פה, לא שם", ועכשיו היא מגיעה ל-HOT עם דרמת פשע חדשה, "נאפס", שדוברת ברובה ערבית והגיבורים שלה הם שלושה ערבים ישראלים-פלסטינים.
וורדה, קייס וסלאח הם שלושה צעירים ערבים שמגיעים ליפו של 2008 כדי לעשות את מה שעושים צעירים שמבצעים רילוקיישן לתל אביב - לגור בדירת שותפים, למצוא עבודה זמנית, להשתמש בכסף למימון שאכטות ואלכוהול ויציאות לברים ומועדונים, ולמצוא בני זוג לטווח כזה או אחר. וורדה ממלצרת וחולמת ללמוד משחק. סלאח הוא גיי שחולם להיות מעצב אופנה. קייס עובד בדאנג'ן כדי להחזיר את החובות שלו. אין ספק, הם לוקחים את כל מה שיש לעיר הגדולה להציע ומבקשים עוד. מפה לשם, הדילר של קייס - במהלך מוזר ומנומק בדוחק - מסבך אותם והם הופכים לסוחרי סמים מטעם ראש ארגון פשע יפואי קשוח, ומתמודדים עם כשלונות והצלחות בתחום הזה (לפחות בשני הפרקים הראשונים שנמסרו לביקורת).
ברקע מחמירה המתיחות בעזה (של 2008, כאמור), ופה ושם הדמויות אכן מפטירות הערות שמתייחסות למצב אבל אין להן כמעט שום קשר לעלילה של שאר הסדרה, כאילו מישהו שתל אותן שם כדי שיוכל לומר שהסדרה מדברת על ערבים-ישראלים צעירים בתל אביב. "אני לא משאיר להם טיפ", מכריז קייס כשהשלושה יושבים בבית קפה, "לא מספיק מה שהם עושים בעזה?". "ידעתי שאנחנו לא חלק מתל אביב", מקטרת וורדה אחרי שסיבוב הסמים הראשון שלהם נכשל, כאילו העובדה שהם לא מצליחים למכור סמים קשורה לערביות שלהם. אלא שבניכוי ההערות האלה, את אותה עלילה בדיוק אפשר להלביש על צעירים יהודים שמגיעים לתל אביב כדי להתנער מהקודים החברתיים הנוקשים יותר של המקום ממנו באו, לא תרגישו בהבדל.
למרבה הצער מדובר בפספוס, משום שדווקא סדרה על ערבים צעירים שמגיעים לעיר ומתמודדים עם אותם קשיים וחלומות שהם מנת חלקם של צעירים יהודים הייתה עשויה לעבוד. לא במקרה הסדרה נקראה במקור "החולמים". אבל "נאפס" עצמה מתקשה להשלים עם הרעיון שהערביות של הגיבורים שלה לא תחובר לסכסוך הערבי-ישראלי ולמתיחות בעזה. התוצאה היא חיבור מאולץ: קייס (איימן דאו), וורדה (מאיסה עבד אלהאדי) וסלאח (ריאד סלימאן) מגיעים לתל אביב (מטייבה, נצרת וכפר מע'אר, בהתאמה) והפלסטיניות שלהם מולבשת באופן מלאכותי על עלילה אורבנית של סמים ובילויים, ולכן אין לה כמעט משמעות או אמירה. כל זה בניגוד לשלוש הגיבורות הצעירות של "לא פה, לא שם", שנקודת המוצא שלהן מאוד דומה לזו של הדמויות ב"נאפס", אבל במקרה שלהן ניכר שלחמוד היה משהו מהודק יותר לומר, ולכן יותר נוגע ללב.
כל זה היה פחות קריטי אם "נאפס" הייתה, בפשטות, סדרה טובה. הבעיה מתחילה כשמתברר שמישהו בצוות היוצרים ראה יותר מדי טרנטינו וגאי ריצ'י, אימץ את השפה הוויזואלית והזניח את השאר ("עשיתי קוק", אומרת וורדה לבוסית שלה, "הלבן הזה שאת רואה בסרטים אבל אמיתי"). לעלילה פשטנית וצפויה חוברו דיאלוגים משעממים ואינספור סטריאוטיפים, החל מהפריים הראשון דרך בניית סצנת הפשע והאנשים שמרכיבים אותה, וכלה בחיי הלילה התל אביביים. היחסים בין הגיבורים לא מובילים לשום מקום ומפתיע עד כמה הסדרה שטחית יחסית לעולם המורכב שהיא מתיימרת לייצג, מעין "הבועה" של אוחובסקי-פוקס פינת מנחם גולן. נושא הדיון המסעיר ביותר שהיא עשויה לספק הוא למה הגיבורים מכנים את עצמם פלסטינים בשעה שהם מגיעים מישובים ערבים-ישראלים, וגם הדיון הזה, כמו הסדרה, יעייף אתכם דקה לפני שהוא יתחיל.
