ביזיון בית המשפט

אח חילוני למפגיע רועה כבשים בקיבוץ. אח חרדי למהדרין הוא עורך דין בברוקלין, שנקרא לסייע לראש ישיבת "אהבת שלום" (ושימו לב לסמליות, שלא תפספסו) בערעור בפני בית המשפט העליון על הרשעה לא ברורה, בעקבות שריפת צווי גיוס שנשלחו לתלמידי הישיבה שלו.

"אחים". דקלום חסר שחר של נימוקים בעד ונגד גיוס חרדים (צילום: אבי וידס)

האח החרדי, עורך הדין גור, מסוכסך עם האח החילוני, דניאל, עד כדי כך ש-25 שנה לא דיברו ביניהם ולא התראו. עכשיו יתראו. בינתיים, בבית המשפט מתחוללת דרמה כשהפרקליטה החילונית, נציגת המדינה, מתעמתת עם החרדי, ויש גם רמזים לקטסטרופה שאולי יגיעו בפרק השני - סרט הטלוויזיה הזה פוצל לנוחות הצופים - אבל אני לא אהיה שם כדי לבדוק מה יקרה. פרק אחד של מבוכה טוטאלית הספיק לי.

"אחים" הוא כשלון טוטאלי ברמת התסריט. הנסיון לבנות דרמה של רעיונות במקביל לדרמה בינאישית נכשל כאן לחלוטין לטובת דקלום חסר שחר של נימוקי בעד-ונגד-גיוס-חרדים. זה כל מה שיש בו, והטיעונים כמו הדקלום עצמו מעייפים מפני שהם מוכרים עד זרא ומפני שהם מוצגים באופן בלתי אמין לחלוטין.

דוגמאות? הנה כמה: כשעורך הדין רואה מחוץ לכתלי בית המשפט קצין צעיר הוא יודע מיד שזה אחיינו למרות שמעולם לא פגש אותו, ובלי רגע של מבוכה או השתהות או בחינה הדדית של זרים הם ישר מתחילים לדבר על המקרה ה"מרתק".

כששני האחים שלא התראו עידן ועידנים נפגשים לבסוף, קורה בדיוק אותו דבר, כולל המשפט "אתה מייצג כל מה שאני מתעב" הנורה מפיו של הקיבוצניק הרועה, שמיד מתבכיין על חלוקת הנטל הלא-צודקת בין חילונים לחרדים, כאילו זה הדבר הדחוף ביותר לבירור בין שני אחים מסוכסכים, גם אם הרקע לסכסוך הוא אידיאולוגי.

זה עוד כלום לעומת הכשל המתמיה בכל הנוגע לסצינות בבית המשפט, שכל מי שבילה באולם משפטים במשך חצי שעה אמור לדעת: למעט במשפט דמיאניוק, בית המשפט העליון לא מתיר נוכחות של מצלמות בהיכל, וודאי לא שידור ישיר של ערעור בטלוויזיה.

דיון משפטי בערעור אינו כולל עדויות תיאורטיות מפי עדים שאין להם דבר וחצי דבר עם העבירה (שלא ברור מהי), ודאי לא נאומים אידאולוגיים מפי סגן רמטכ"ל וקאדי בלבוש חגיגי, שמאיים על עתידה של המדינה אם יגוייסו ערבים לשירות בטחון. אין בהליך הזה, או בכל הליך משפטי אחר בישראל, מצב בו שני הצדדים מוזמנים לנאום בזה אחר זה לסירוגין, אפילו אם דבריהם חוצבי להבות כמו בפעולה רעיונית ב"צופים".

הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית-שוויצרית, או להיפך, ונידם הוא המפיק והבמאי ואחד האחראים לתסריט המזעזע. יש בישראל עשרות אלפי בוגרים של פקולטות ומכללות למשפטים שהיו יכולים להאיר את עיני התסריטאים לכשלים האלה ולהציל אותם מן המבוכה שנוצרת כשהסרט משודר לעיניים ישראליות.

חירות היצירה של דרמה היא לעתים קרובות פונקציה של הנושא הנבחר

לטיפול: מי שרוצה לדמות על המסך ריאליה עדכנית, חייב להיות כבול לאילוציה של הריאליה ולוותר על זכותו להמציא מציאות אלטרנטיבית. בדרמה שעיקרה הוא עימות משפטי, אי אפשר להמציא שיטת משפט שונה מזו שנהוגה כאן. זה מה שניסו לעשות בסרט, וזה מביך עד מאוד, ועד כדי כך שהסקרנות לדעת מה יקרה אחר כך נעלמת כליל.