עוד עשור, ואולי בעצם כבר עוד שנתיים-שלוש, מישהו יביים דוקו על התקופה הזו, והוא כנראה יקרא לדוקו הזה "מלחמות האמת: הקרב על התיעוד". אגב, על לא דבר, ואשמח לתמלוגים. כי מה שקורה כרגע בערוצי הטלוויזיה השונים הוא קרב סבוך על הזכות לומר, לכאורה, את האמת. ויותר מש"צל כבד", ששודר אתמול בכאן 11, הוא יצירה תיעודית - הוא תביעת נגד. הוא תשובה ארוכה ומפורטת ליצירת דוקו אחרת: "צל של אמת", ששודרה לראשונה בהוט לפני כחמש שנים וביקשה לחקור את פרשת הרצח של תאיר ראדה.

"צל כבד", שביים וערך עידו הר, חוזרת אל הגיבורה הלא-מדוברת של "צל של אמת", אולה קרבצ'נקו טימר, שזכתה בסדרה ההיא לכינוי הלקוני והמאיים א"ק. במהלך הפרק הרביעי והזכור במיוחד של "צל של אמת", מובאת עדותו של בן זוגה לשעבר, המכונה א"ח, שמסביר במתינות ובקור רוח איך ייתכן, ואולי אף הגיוני ומתבקש, כי א"ק היא-היא הרוצחת האמיתית של ראדה, ושעשתה זאת מתוך תאוות דמים פסיכוטית ובלתי ניתנת לכיבוש. ובמידה רבה, "צל של אמת" האמינה לא"ח, או שהייתה מספיק תמימה ללכת שבי אחרי דבריו, למרות שהיו סנצסיוניים ובלתי סבירים, ובעיקר למרות שהושמטו מהם פרטים מרכזיים אודותיו, אודות א"ק ואודות מערכת היחסים הרעילה והאלימה ששררה ביניהם.

קאט. חמש שנים לאחר מכן, אולה קרבצ'נקו טימר עזבה את ישראל וחזרה לאוקראינה, שם היא סועדת את סבתה ועדיין מלקקת את הפצעים שנפערו בה בעקבות שידור הסדרה התיעודית ההיא. בימים ובשבועות שאחרי שידור "צל של אמת", זהותה נחשפה, פרטיה האישיים - נוסף על הפרטים הרפואיים ותמלולי החקירה שנחשפו בסדרה - הופצו, והיא סבלה מהטרדות בלתי פוסקות מצד צופים שהיו בטוחים שכל רגע היא תתנפל עליהם ותחסל אותם. האיום שהיוותה אז נתפס כמיידי, למרות שנוקתה כבר מכל חשד על ידי המשטרה. היא התראיינה פה ושם, כולל ראיון ל"עובדה" ב-2018, אך "צל כבד" הוא המונולוג המלא הראשון שהיא מוסרת לציבור הישראלי. הסרט סוקר את מצבה ואת חייה הנוכחיים, ואת הצעדים שהיא נוקטת כרגע כדי להשתקם אחרי שפחות או יותר הועלתה על המוקד והוצתה באש בגין פשע שלא ביצעה.

הדברים הולכים ומסתבכים מול ההבנה שסדרת דוקו מדוברת נוספת - "אחרי חצות: הסוד הכי שמור בעיר", שעוסקת בחשיפת עברות המין של אלון קסטיאל ותביעתן של הנשים שהותקפו על ידו להכרה וצדק - נוצרה גם היא על ידי החברה שהפיקה את "צל של אמת", ושודרה לאורך השבוע שעבר ב-yes. התזמון הזה, בין אם נבחר על ידי היוצרים או על ידי גופי השידור, לא יכול להיות מקרי, משום שיוצרי "צל של אמת" הם דמויות מרכזיות ב"צל כבד". הם הנבלים. סרטו של עידו הר לא מבקש רק לזכות את קרבצ'נקו טימר מאשמה, אלא גם לטפול אשמה על יוצריו של דוקו חדש ונפרד, שמשודר בסמוך ליצירה שלו (וחשוב לציין: לא כל שלושת יוצרי "צל של אמת" חתומים גם על "אחרי חצות", אם כי מבחינת "צל כבד" מדובר בהידרה שכל הראשים בה מובילים לגוף אחד).

כל המטא-פרשנות הזו חוטאת יותר מכל לאולה קרבצ'נקו טימר, משום שהיא הופכת אותה - ושוב, בעל כורחה - לחיילת במערכה רחבה יותר. ב"צל של אמת" היא הייתה נשק יום הדין, הפיתרון ההגיוני היחידי לתעלומת הרצח של תאיר ראדה. אם השוטרים, השופטים, העיתונאים ומאות הפרשנים מטעם עצמם לא הצליחו להרכיב תמונה לכידה אחת אודות שעות חייה האחרונות של ראדה - מה הגיוני יותר מאשר לצייר איזו אישה-מפלצת מפחידה ומסוכנת, שאורבת לילדות בתאי שירותים כשהיא לבושה בבגדים שאינם שלה כדי שלא תזוהה? ובמובן דומה, אם ברור להר שנעשה לקרבצ'נקו טימר עוול דוקומנטרי, והאופן בו הוצגה חוטא למלאכת התיעוד - היא וסיפורה הם גם כלי נשק במלחמתו נגד יוצרי "צל של אמת".

התנגחות היא עלילה מעניינת, אבל גאולה היא עלילה מעניינת עוד יותר. לא סתם היא עומדת בבסיס היצירות הגדולות ביותר של התרבות המערבית - אנחנו רוצים לראות את הגיבור שוחה במעלה באר מלאה חרא ויוצא ממנה כשהוא מלוכלך אמנם, אבל גם מזוכך ונקי יותר משהיה כשנפל פנימה. עבור קרבצ'נקו טימר, נראה שהחשיבות המרכזית היא קודם כל באמירת שמה המפורש. אנחנו רואים קריאות שונות לחלוטין אך גם דומות למדי במאבקים חברתיים ציבוריים, כמו המאבק באלימות נגד נשים או הקריאה לשחרורו של אברה מנגיסטו: שם מפורש הוא דבר בעל עוצמה, וההסתרה שלו או ההתעלמות ממנו היא מעשה אלים. אחרי "צל כבד" אפשר לומר בבטחה שא"ק מתחילה להיעלם, ואיתה גם הילת הרצחנות המאיימת שדבקה בקרבצ'נקו טימר, ומי שאחראית לכך היא קודם כל קרבצ'נקו טימר עצמה.

אולה קרבצ'נקו טימר היא המעלה המרכזית של "צל כבד". היא מרואיינת נהדרת - רהוטה ושקולה, פיקחית, רגישה, בעלת עולם דימויים נהדר וכמעט שלא מתקרבנת. ואתם יודעים מה? גם כשהיא מתקרבנת, זה קורה הרבה אחרי נקודות ואירועים שהיו שוברים ומקרבנים גם 99% מהאוכלוסיה. קרבצ'נקו טימר היא לא רק דבר אחד, לא רק מתמודדת עם מחלת נפש או לא רק שורדת אונס, אלא ריבוא של פנים וזהויות, ו"צל כבד" בהחלט עושה עמה חסד במובן הזה. הרגעים היפים והאפקטיביים ביותר בסרט הם המונולוגים שלה, בהם ניתנת לה ההזדמנות להשיב לטענות שהועלו נגדה, במעמד צד אחד סופר-מוטה, במהלך "צל של אמת". 

לעומת זאת, הרגעים בהם "צל כבד" מנסה להיות דוקו-פשע אודות דוקו-פשע, הם רגעים צהובים יותר, המתווכים לא פעם בילדותיות או בדידקטיות. כך, למשל, קריינותו של הר מציעה ליוצרי "צל של אמת" שאלות חלופיות, טובות יותר, שהיו צריכים להציב בפני א"ח כשהעבירו אותו בדיקת פוליגרף. וכדי שלא נפספס, השאלות האלה מופיעות גם כשהן בענק על המסך. כך למשל, כש"צל כבד" מציג קטעי ראיונות עם אותם יוצרים, הסרט מעניק להם כינויים מקוצרים - א"פ, מ"ת, י"ג, כמו חוקרים בשב"כ - כדי שידעו להם כמה לא נעים זה שמישהו שולל את זהותך. בנוסף, כיוון ש"צל כבד" מתמקד בנקודת מבט אחת ובסיפור אחד, הסרט נראה לפרקים כמו כתבת פרופיל מרופדת שלא לצורך מ"אולפן שישי". הנה כמה שוטים ארוכים של הגיבורה הולכת אגב מוזיקה דרמטית, הנה היא מבצעת פעולה שגרתית אך סמלית (במקרה של קרבצ'נקו טימר - ציור), הנה היא צופה בסיקור ישן אודותיה, הנה היא בלוויית בת משפחה שמוסרת פרספקטיבה נוספת, ומחזקת את דבריה. דברים שהיו יכולים באותה מידה ללוות גם כתבה על זמן שמקדם סינגל חדש ומדבר על הקושי לפרוץ בתעשייה.

האלמנטים הללו עוטפים את סיפורה של קרבצ'נקו טימר בשומן קולנועי שנועד קודם כל לשכנע את הצופים בחפותה, אבל אין בהם צורך של ממש, בטח שלא בכולם, בבת אחת, בטווח של שעה. קרבצ'נקו טימר היא פרסונה מרתקת, מהסוג שיוצרי "צל של אמת" היו מתים לראיין כי היא משכנעת בפני עצמה. היא וסיפורה - די בהם. לכן בשלב זה אין ברירה אלא לעשות הפרדה מלאכותית ולהגיד: הסיפור של "צל כבד" מרתק, מבעית, מדכא ומרגיז. הסרט עצמו, במנותק מהגיבורה ומסיפורה - היה יכול יותר. ובעצם, היה יכול הרבה פחות. פחות להזין בכפייה את צופיו ויותר לתת להם לחקור בעצמם את האמת ולהגיע בעצמם למסקנות.