מתחת למעטה הסנסציוני ומושך ההתיחסות של סאגת הארווי וינשטיין מסתתר ב"עוזרת אישית", סרטה המינימליסטי של האוסטרלית קיטי גרין סרט מורכב ומיוחד עם סממנים לא שיגרתיים של סרט אימה. ואולי השימוש המרתק במינון מדוד ומדוייק של אמצעים קולנועיים בז'אנר המנוצל בדרך כלל למטרות וולגאריות מסוג אחר הוא אשר חוצב את ההתרשמות מהסרט עמוק כל כך להכרה של הצופים. נדמה לי שמאז "תינוקה של רוזמרי" הנפלא של פולנסקי שעשה אף הוא שימוש מרתק ושונה בסוגת סרטי האימים והיה לדעתי הטוב ביותר בעשיה כזאת של קולנוע, לא ראיתי סרט שהותיר עלי רושם כה עז כמו "עוזרת אישית" שנשאר איתי זמן רב כל כך אחרי הצפיה. למי מהתוהים – "פסיכו" של היצ'קוק נעשה 8 שנים קודם ל"רוזמרי" . לא שכחתי אותו…
כשנתקלים במוטציה מעניינת כזאת חייבים לחזור אל האדמורים שהגמוניותם נטולת ספק וגם במקרה זה חוזרים להיצ'קוק. המייסטר שעליו נטען שסרטיו הם סרטי אימים ברובם ניסה להוכיח שהוא לא כזה כשהציג, בראיון מכונן את הגבול שלו שנמתח בין האימה למתח. האימה עוסקת בבהלה רגעית המתפרצת שוב ושוב מעבר לפינה לאורכו של הסרט ונמוגה אחרי שניות בעוד שהמתח הוא מערכת התייחסות שנבנית באופן מתון יותר ושואבת כך, לאורך זמן רב הרבה יותר את התעניינותו, תשומת ליבו ומעורבותו של הצופה תוך שיתופו בחלק של המידע העלילתי. כך מתעוררות ציפיות שהוכחתם או הפרתן בהפתעה במעלה הדרך הוא חלק מהמבנה הנראטיבי.
גרין מציעה לנו סרט אימים כזה, אבל במקום לשזור את הסיפור מסכינים חדות ומתנופפות, מסורים חדי שיניים, מסכות פלסטיק העשויות זעקה מקפיאת קרביים, אברים נחתכים ומוקפצים לנהרות של דם וצווחות של חרדה קיומית שמבליחים פעמים רבות על המסך להנאתם הפרוורטית של הצופים, היא טוענת את הסרט האינטימי שלה באווירה של חרדה קיומית, כמעט מטפיסית, מאיימת תדיר התלויה מעל סדר יומה של הגיבורה שלה. את מחולל האימה לא נראה בסרט אבל נוכחותו מורגשת כאן בכל רגע ורגע ממהלכו וקיומו מדריך ומעצב את דמותה של העוזרת האישית. כמו מגנט שכוחותיו חזקים ובלתי נראים מושכים ודוחים כאחד, כמו מפעיל בובות בחוטים נסתרים כך גם ה"בוס" חסר הפנים והגוף מכתיב את התנהלותה ואולי גם חייה של הצעירה השבויה בכוח ההשפעה שלו. כוח מאגי של מרות אלימה הזולג גם על האחרים במשרד הצפוף והמחניק.
כמו פולנסקי ב"רוזמרי" (שם זאת מיה פארו) גם גרין בונה סביב ג'יין השברירית (ג'וליה גארנר המצויינת) סביבה מאיימת, עויינת מנצלת שמכירה את חוקי המשחק הנוקשים, כאן של המשרד והתעשיה (תעשית הקולנוע והטלוויזיה), קובץ שותפים לכאורה שפורטים למעשי יום יום את המדיניות הדורסנית של "הבוס" הנוכח ואינו נראה. ג'יין תקועה לה בתחתית שרשרת המזון של המשרד, טרף לכל אחד ואחת מהחולפים בו מי ליותר זמן ומי רק לשניות אחדות. ואין לה לאן לפנות כדי להישען על מי מהם, לזכות באהדה, לקבל עזרה או הדרכה וזאת למרות שהיא מבצעת את תפקידיה המרובים ביכולת וביעילות מרשימים.
היא מגיעה למשרד השכם בבוקר, עם אור ראשון, היא מתחילת להפעיל אותו, לסדר, לנקות, להסתיר את שאריות הלילה בחדרו של הבוס, לסדר טיסות לפגישה לא מתוכננת בלוס אנג'לס, חדרים במלון, להכין שייק ולהניחו על שולחן בעל הבית, להביא אוכל לחבריה במשרד, לקבל צעירה חדשה שמגיעה כעוזרת נוספת, ללוות אותה לחדר במלון בו תפגוש את הבוס שיחליט האם היא מתאימה לשהות במחיצתו, היא מעתיקה תסריטים במכונת הצילום, מדפיסה תמונות של כוכבניות המועמדות לאודישן, מסדרת חבילה של מזרקים שתוכנם יעזור להגברת אונו של הבוס ונשארת אחרונה במשרד אחרי שכל העובדים כבר עזבו. ורק ה"בוס" בחדר הסמוך "מראיין" צעירה נוספת שבאה לבחינה לקראת סרט חדש בהפקתו.
גרין עוקבת מקרוב מאוד, במערכת צפופה של קלוז אפים אחרי ג'יין בפעולות השגרתיות הללו, ברוטינה היום יומית ולמרות שיש בה המון שיגרה שאולי במקרים אחרים היתה יכולה להיות משעממת, כאן היא מוסיפה כל הזמן נתבך נוסף לאימה הנבנית. ג'יין נבחנת כל הזמן, יראה מטעויות, נדרשת להתנהל בסביבה שהסכינה עם המציאות הדורסנית שבאווירת המשרד, שבכניעה לגחמותיו והתעללותו של הבוס. כמעט כל הסרט, להוציא שלוש ארבע סצנות קצרות מתרחש במסגרת הקלסטרופובית של המשרד ויוצא החוצה לכמה רגעים שגם בהם אין יותר מידי אויר לנשימה. אבל למרות המגבלות הויזואליות גרין מצליחה לברוח הרחק מתחושה של תיאטרון מצולם בשל השימוש היצירתי והנבון שלה בהעמדות מצלמה נכונות, בחילופים בתזמון מדוייק בעריכה מוקפדת וחכמה ובעיקר בהחלטה לבחור בגארנר לתפקיד הראשי, המסובך והטעון כל כך.
גארנר אותה הכרתי וממני התרשמתי עוד בסדרה המצוינת "אוזארק" בתפקיד המסובך ורב התפניות של רות' לנגמור מצליחה לשלב את העדינות והשבירות של צעירה בתחילת דרכה המנסה לבנות לעצמה עתיד בתעשיה אכזרית ואוכלת יושביה עם נוקשות וכוח ספיגה והתמדה של בוגרת מצטיינת באוניברסיטת נורת'ווסטרן ממנה הגיעה לניו יורק כדי להתחיל בחיים עצמאיים. בעולם של צביעות וכניעה, של ניצול וכפיה היא בוחרת לעמוד על שלה למול הסכנות כשהיא רואה את התנהלותו הבהמית של "הבוס" והניצול של מעמדו כדי לספק את תאוותיו הבזויות ביותר. היא מוכנה לסכן את עתידה במשרד כדי למחות, ובעזרתה גם לחשוף את הכוחניות המעוותת של תנועת היקום בו היא צריכה לקחת חלק.
והעולם הזה סוגר על ג'יין לאיטו ובאופן הרמטי. האחרים במשרד, שיודעים, מקבלים כמובן מאיליו ואפילו משתעשעים-משתכשכים במציאות הנוראה הזאת לא עושים דבר. בשתיקתם אפילו משתפים פעולה. גם היא, לבסוף תש כוחה וכמו גיבורת "רוזמרי" אולי אפילו באלם משתפת פעולה. אבל הסרט של קיטי גרין משמש לה כמגפון ומצטרף לכוחות של "MeeToo " ששלחו את ויינשטיין לכלא בסוף המשחק ל 23 שנות מאסר ממנו הוא כבר לא יצא חי.
"עוזרת אישית" – 9 בסולם אורשר.
The Assistant