״ארץ נוודים״ אמנם מתאר סיפור לא שגרתי, אך בזכות ידה המוקפדת של הבמאית והמשחק המוקפד של פרנסס מקדורמנד, הסרט יהדהד בקרב קהל הצופים המבוגר
.
מאוחר יותר השנה, קלואי ז’או תצטרף לשורה הולכת וגדלה של במאי מארוול, כאשר סוף סוף הסרט האפי והקוסמי שלה: “הנצחיים” ייצא לקולנוע. עם זאת, “ארץ נוודים” ו-“נצחיים” לא יכולים להרגיש רחוקים יותר מבחינת תוכן, אך אם האחרון יתגלה כחובק בו ולו מחצית מהנשמה שיש בסרט “ארץ נוודים” – הוא יהיה להצלחה. ז’או, יחד עם השחקנית המובילה פרנסס מקדורמנד, יצרו אווירה מרשימה בסרט הזה, שמבוסס על הרומן הלא-בדיוני של ג’סיקה ברודר. “ארץ נוודים” אמנם מתאר סיפור לא שגרתי, אך בזכות ידה המוקפדת של הבמאית והמשחק המוקפד של מקדורמנד, הסרט יהדהד זמן רב בקרב קהל הצופים המבוגר.
בעקבות הקריסה הכלכלית של עיירתה הקטנה בנבאדה, כמו גם אובדן בעלה, פרן (מקדורמנד) אורזת את חפציה המידלדלים במיני-ואן ויוצאת לדרך. היא מאמצת אורח חיים נוודי, ונוסעת ממדינה למדינה בהתאם לעונות השנה (והזדמנויות העבודה). זו אינה דרך קלה, אך פרן מוצאת עד מהרה חברות בין הנוודים-העמיתים שלה, כמו לינדה מסבירת הפנים (לינדה מיי, המגלמת בעצם את עצמה) ואת דייוויד (רוד דייוויד סטראת’אירן) מסביר הפנים. פרן אמנם איבדה כמעט הכל, אך היא מוצאת קהילה חדשה.
מבחינת עלילה מסורתית, ל-“ארץ נוודים” אין הרבה מה להגיד. במקום זאת, התסריט של ז’או מאמץ פיסת חיים, שבו קהל הצופים עובר עם פרן את כל פעימות היום. מתבוננים בה מנקה את המיני-ואן (הנקרא בשובבות ואנגארד), לוקחת על עצמה עבודות שונות ומשונות ועוברת ביישובים השונים אליהם היא נקלעת. יותר מכל, “ארץ נוודים“ מרגיש כמו סרט תיעודי. אולם עם הקדמה כזו, אולי קשה להיות שקוע במסעה של פרן, אך ההפך הוא הנכון. הצופים נמצאים איתה בכל צעד ושעל, ולכן כל רגע בחייה מרגיש אישי מאוד. אפילו משהו קטן, כמו שבירת כמה צלחות, מכה חזק כאילו האדם שצופה הוא פרן עצמה.
ניתן לזקוף זאת גם בזכות הבימוי העדין של ז’או וגם ההופעה האותנטית העמוקה של מקדורמנד. לא ניתן לשלול מכישרונה של מקדורמנד בשלב זה – היא מיצבה עצמה כאחת השחקניות הטובות ביותר בדורה. רק בזכות המחוות הקטנות ביותר, היא מעבירה בצורה מושלמת את כל ההרגשות של פרן, בין אם זה עצב – על השארת המעיל של בעלה המנוח בארון אחסון, או שמחה – על כך שהיא גילתה את חבריה. היא אפילו לא צריכה להגיד כלום, כי הבעות הפנים שלה עושות את כל העבודה. למעשה, ההופעה של מקדורמנד אינה מרגישה כמשחק כלל, אלא כהרחבה של מקדורמנד עצמה. זה מעניק רמת אותנטיות נוספת ל-“ארץ נוודים“, שרק מעשירה את ההליכים.
בשלב זה, יש שירגישו כי הורעפו כמה שבחים מוגזמים על “ארץ נוודים“. עם זאת, בעת הצפייה קשה להכחיש שמשהו מיוחד קורה על המסך. הגישה השקטה והדלילה אולי לא תמשוך את כולם, אבל יש משהו אוניברסלי בסיפורה של פרן שמותיר חותם על הצופים. הבימוי של ז’או, יחד עם עבודתה המרשימה של מק’דורמנד, יוצרים סרט הכרחי על מציאת השמחות בדברים הקטנים, החלמה לאחר פגיעות הרסניות ובעיקר קשר אנושי. נכון לעכשיו, המסרים האלה חיוניים מתמיד.