“נשמה” הוא לא הסרט המשובח ביותר או המהדהד ביותר של פיקסאר, אבל ההנפשה והפסקול מקסימים, והשילוב עם דמויות מהנות הופך את הסרט לצפייה מהנה
.
מאז הקמתם בשנות ה-90, הפכו אולפני פיקסאר לשם נרדף לסרטי עלילה כתובים ומונפשים להפליא, כאלה שמושכים את כל הגילאים, והאחרון שבהם הוא “נשמה“. הסרט נכתב ובוים על ידי אחד מיוצרי הסרטים המשפיעים ביותר של פיקסאר: פיט דוקטר (“הקול בראש“, “למעלה“), מתוך תסריט שכתב יחד עם מייק ג’ונס והבמאי המשותף לסרט זה, קמפ פאוורס (“לילה אחד במיאמי“). אולפני פיקסאר נטו בשנים האחרונות ליצור סרטי המשך, כאשר הסרט המקורי האחרון: “קוקו” – נוצר בשנת 2017, מלבד “קדימה” ו-“נשמה” שנוצרו במהלך 2020. אבל בעוד ש-“נשמה” הוא סרט פיקסאר מוצק, זה אינו הסרט הכי טוב שיש לאולפנים להציע. “נשמה” הוא לא הסרט המשובח ביותר או המהדהד ביותר של פיקסאר, אבל ההנפשה והפסקול מקסימים, והשילוב עם דמויות מהנות הופך את הסרט לצפייה מהנה.
הסיפור של “נשמה” עוקב אחר ג’ו גרדנר (ג’יימי פוקס) – מורה למוזיקה בחטיבת הביניים, שמתמקד יותר בחלום שלו להיות נגן ג’אז מקצועי מאשר בביטחון תעסוקתי, דבר הגורם לתסכול בקרב אמו, ליבה (פיליסיה רשאד). כאשר סוף סוף ניתנת לו אפשרות לנגן לצד נגנית הסקסופון הנודעת דורותיאה וויליאמס (אנג’לה באסט), ג’ו מרגיש כאילו חייו סוף סוף מתחילים להתחיל – אבל אז הוא מת. במקום לעבור ל-‘מעבר הגדול’ – כפי שאמור היה, ג’ו בורח ומוצא את עצמו ב-‘טרום הגדול’, שם הוא הופך בטעות לחונך של 22 (טינה פיי) – נשמה שנאבקה למצוא את הניצוץ שלה ולהתחיל את חייה על כדור הארץ. כשהם יוצאים להרפתקה כדי להבטיח את עתידם, 22 וג’ו מלמדים זה את זה הרבה על החיים ולמה בדיוק שווה לחיות.
עם הנחת יסוד כמו זו של “נשמה“, בה אדם רודף בכל כוחותיו אחר תכלית חייו, כך שהוא מסרב למות, ליוצרים יש סיכוי לחקור מה הופך את החיים – לחיים. אמנם יש הרבה מזה במהלך “נשמה“, אבל לפעמים הסרט נתקע במיתולוגיה שלו – כמו למשל, הניצוץ ש-22 צריכה למצוא כדי להתחיל את החיים. אולם במקום שבו “נשמה” מתמקד כדי לקבל תשובות ביחס למיתולוגיה שלו, נראה כי המערכה השלישית פשוט מושכת בכתפיה ובולעת מספר רעיונות לא לעוסים, וזה מתסכל יותר מכל דבר אחר. דוקטר אמנם מפיח ב-“נשמה” מסר על משמעות החיים ומציאת מטרה, אבל זה מבולגן ורק בולט יותר מהשאלות שהסרט מגדיר ואז לא מצליח לענות. התוצאה היא ש-“נשמה” מאבד הרבה מההשפעה הרגשית שלו, כאשר המערכה השלישית עוברת יותר מדי מהר לקו הסיום של הסיפור מבלי לתת משקל רב כל כך לנושאים ולקו הרגשי של הסרט.
מבחינת המדובבים, פוקס ופיי הם צמד קומי נהדר ב-“נשמה“, והוא מרבד הומור והרבה רגעים מצחיקים עד מאוד. בעוד שישנן דמויות בולטות אחרות ב-“נשמה” – כולל טרי של רייצ’ל האוס ו-דונל רולינגס בתפקיד דז – הסרט שייך באמת ל-ג’ו של פוקס ול-22 של פיי. הזוג נושא חלק ניכר מהמשקל הרגשי של הסרט, מה שהופך אותו למרגש ככל שיכול להיות. כמובן לפניהם מוצגת הנפשה פריכה ונקייה (וכאמור מומלץ מאוד לצפות על גבי מסך גדול), המציירת תיאור מציאותי, אם כי נקי מהרגיל, של העיר ניו יורק. יתר על כן, “נשמה” מועצם על ידי הפסקול, שנוצר על ידי טרנט רזנור ו-אטיקוס רוס, המעניק לסרט עומק נוסף. בסך הכל, האלמנטים מתחברים ליצירת סרט מתוק ומלבבי כאחד.
בסופו של דבר, “נשמה” הוא סרט מהנה ומצחיק עם קצת עומק רגשי שמייחד את סרטי פיקסאר מאולפני אנימציה אחרים. הוא אמנם לא יכול להיות סרט הפיקסאר המשפיע או הנוקב ביותר, אך ללא ספק הוא מכניס אקורדים לנשמת הצופים, במיוחד עם המסר שלו – לחיות את החיים במלואם. ניתן לראות את הנושא הזה כהולם למציאות של חיים לאחר תקופת הקורונה, או מעורר השראה לאור כל מה שאבד בתקופה האחרונה – וזה תלוי במידה רבה בפרספקטיבה של הצופה עצמו. כאמור, כל חובבי פיקסאר או כל מי שמחפש סרטים חדשים לצפייה בעונת הקיץ, עם או בלי הילדים, יעשה טוב עם תראו את “נשמה“.