"היא תמות מחר" – ביקורת פסטיבל ירושלים: לפחות המחשבות עליו מעניינות

"היא תמות מחר". קייט לין שייל.

"היא תמות מחר". קייט לין שייל.

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2020 – "היא תמות מחר" הוא סרט פסטיבלים קלאסי. כזה שההגדרה ארט-האוס יושבת עליו בול. כמו תמיד בסוג הסרטים האלה, יהיו כאלה שיחשבו שמדובר בסרט מבריק ויהיו כאלה שיחשבו שמדובר בקשקוש. אני כבר יכול לגלות לכם שאני לא נהנתי מהסרט כלל, אך בעוד שבסיום הצפייה הייתי מאמץ את הקשקוש כהגדרה קולעת, הזמן שעבר מאז הצפייה הוכיח לי שהסרט עדיין יושב במחשבותי. זה עדיין לא הפך אותו לסרט טוב, אבל לפחות המחשבות עליו מעניינות.

איימי, בחורה צעירה וגיבורת הסרט שלנו, מגיעה להכרה שהיא הולכת למות מחר. זה אינו חשש או מחשבה. זו עובדה ודאית. ג'יין, חברתה הטובה שמודאגת ממצבה באופן כללי, ועוד יותר לאחר שיחת טלפון בינהן, מגיעה לבקר אותה. היא כמובן לא מקבלת את הודעת המוות של חברתה כעובדה מוגמרת ומייחסת אותה לאלכוהול הרב ששתתה. ג'יין חוזרת לביתה, שם מכה בה הכרה ודאית כי מחר היא הולכת למות. חוסר היכולת שלה באותו הרגע להישאר לבד מוביל אותה לנסיעה לבית אחיה, ליום ההולדת של אשתו. כך, כמו מגיפה, ההכרה הזו מגיעה אל כל מי שמתקרב לאיימי או ג'יין. כל מי ששוהה בקרבתן נדבק בהכרה כי הוא עצמו עומד למות למחרת וכך הוא הופך לעוד מפיץ של המגיפה.

אין ספק שמדובר ברעיון מעניין. מחקרים הראו שדיכאון ודפוסי החשיבה המתלווים אליו, נוטים להיות "מדבקים" עבור אנשים ששוהים בקרבת האדם הסובל מהדיכאון. זה נכון גם להפך, כלומר הימצאות בסביבת אנשים מאושרים ו/או שמחים עוזר לחוסן הנפשי. כל אחת מהדמויות בסרט חווה סוג של התקף חרדה וזה גורם לאדם שלידו "להידבק". כל התקף כזה מתבטא באופן שונה אצל כל דמות, אבל דבר אחד דומה וזה האופן בו הבמאית איימי סיימץ, שגם כתבה את התסריט, מציגה את ההידבקות באופן ויזואלי.

"היא תמות מחר". מישל רודריגז.

"היא תמות מחר". מישל רודריגז.

מספר אורות בשלל צבעים מהבהבים על הדמות והסביבה שלה. זה האופן בו בחרה הבמאית לרגע ההדבקות. קשה לי להסביר עד כמה האפקט הזה מעצבן את העין. כל אדם מגיב להדבקה באופן אחר, אז למה בכלל רגע ההדבקה הוא זהה? הסוף האפוקליפטי שיגיע מחר אל כל הדמויות מרמז אולי על הכיוון שאליו אנחנו צועדים כאנושות עמוסת חרדות ופחדים, אבל שוב, האם הדרך היא באמת זהה? האם הגדרת התקף חרדה כהתקף חרדה מאחד את התחושות שכרוכות בו ומבטל את השוני בו הוא נחווה באופן פנימי על ידי כל אדם בפני עצמו?

בנוסף לשלל ההבהובים, איימי סיימץ משתמשת במבחר דרכי מבע, דבר שיוצר סוג של בלאגן. צילום מבעד לדלתות חצי פתוחות, צילום מהרצפה, צילום מזוויות שיוצרות אווירת אימה ופראנויה, כשהכל יחד לא באמת יוצר אפקט מצטבר שמעורר אצל הצופה רגש כלשהו.

"היא תמות מחר". קייטי אסלטון.

"היא תמות מחר". קייטי אסלטון.

הבעיה המרכזית של הסרט היא שהוא לא מעניין. הוא מתנהל בעצלתיים, בין הבהובי אורות להבהובי אורות. באופן אישי חיכיתי מאוד שהסרט ייגמר כבר וקצת הצטערתי שאיימי (הדמות, לא הבמאית) לא יכולה למות כבר היום. למה לא עכשיו מה שבטח יבוא כבר מחר. בשום רגע לא הצלחתי להרגיש משהו כלפי איימי או מי מהדמויות האחרות. אחת הסיבות היא שהשחקנים עושים עבודה לא מרשימה, אם כי צריך לתת להם קרדיט שלא ניתן להם הרבה חומר כדי לעבוד איתו. קייט לין שייל שמגלמת את איימי, עושה זאת באופן עגמומי עד אדיש. על פניו זו ההדבקה שלה, אבל אין שום דרך לחדור את המעטפת שלה ולכן, כצופה, זה לא מעניין. ג'יין אדמס שמגלמת את ג'יין, מגיבה בפאניקה, אבל יש בפאניקה שלה משהו מגוחך ושוב, אין שום יכולת הזדהות. זאת עם יוצא מן הכלל אחד, רגע מרשים בו היא מספרת על הפחד הגדול שלה והיא באמת מצליחה לעורר לרגע את החלק הרגשי שכל כך חסר בסרט. השחקנים האחרים מקבלים הרבה פחות מקום ונותנים עוד פחות.

האופן העדכני ביותר לפרש את המתרחש בסרט הוא בהקשר של תקופת הקורונה בה אנו חיים. אמנם הסרט נעשה לפני המגפה, אך עדיין, התחושה האפוקליפטית, תחושת הבדידות, החרדות, הפחד מהלא נודע, כל אלה מתאימים לתקופה. עבורי זה לא משפר את הסרט, אבל אולי עבורכם זה יעשה זאת.

דירוג: ★★☆☆☆

היא תמות מחר (ארה"ב, 2020)
בימוי: איימי סיימץ | תסריט: איימי סיימץ | משחק: קייט לין שיילג'יין אדמסקנטאקר אודליקייטי אסלטוןכריס מסינה | מוסיקה מקורית: מונדו בויס | צילום: ג'יי קייטל
הפצה: לב סרטים ובתי קולנוע, הקרנות בפסטיבל הקולנוע ירושלים. קדימון:

אביב

למי שרוצה לקרוא עוד על התמודדות עם לחץ וחרדות:
https://ozcenter.co.il/טיפול-בחרדות-והתקף-חרדה/

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?