אנשים נורמלים: ביקורת סדרה

לפני מספר חודשים עברתי על מדף הספרים בבית שלי בחיפוש אחר ספר קליל שיפיג את שעמום הסגר השני, בחרתי את "אנשים נורמלים" של סאלי רוני, ספר שאני נוצר עד היום כאחד האהובים ביותר עליי. כשגיליתי שהולו ו-BBC יצרו סדרה על פי הספר, כמובן שהתמלאתי בהתרגשות וניגשתי אליה מצויד בציפיות גבוהות במיוחד. למרבה האכזבה הן לא התממשו במלואן ולא השתוו לחווית הקריאה הבלתי נשכחת של הספר.

הסדרה בת 12 הפרקים עוסקת בקונל ומריאן – זוג צעירים איריים שמתפתח ביניהם קשר מורכב של אהבה-ידידות-יזיזות-ומה שביניהם. הסדרה מלווה את הזוג לאורך כל שנות התיכון והאוניברסיטה, כאשר המשפחה המתעללת של מריאן והרקע הכלכלי הקשה של קונל מוסיפים קשיים על הקשר השברירי שנרקם ביניהם. כמו כן, קונל ומריאן מתנסים בקשרים עם פרטנרים אחרים לאורך הסדרה, אך אט אט הם מגלים שהקשר ביניהם ייחודי ובלתי ניתן להחלפה, על-אף שלעיתים הוא גם מתגלה כהרסני.

הסדרה, שעלתה בהולו לפני יותר משנה ואף הייתה מועמדת לארבעה פסלונים בטקס האמי האחרון, בוימה על ידי לני אברמסון והטי מקדונלד. אברמסון הוא במאי אירי שידוע בעיקר בזכות הסרט המצוין "חדר" (2015) ומקדונלד היא במאית בריטית עם רקע עשיר בבימוי תיאטרון וטלוויזיה. תסריטאית הסדרה היא הסופרת סאלי רוני עצמה. בבחירה נועזת, מי שלוהקו לשחק את הזוג הם צמד שחקנים איריים אנונימיים יחסית: דייזי אדגר ג'ונס משחקת את מריאן ופול מסקל משחק את קונל. אני בטוח שבעקבות ההשתתפות בסדרה קרנם תעלה.

[*]

אפתח בשבחים ואומר כי אין ספק ש"אנשים נורמליים" היא אחת מהסדרות המרשימות שראיתי בזמן האחרון. הסדרה מצולמת במעין פילטר חורפי עדין עם עדשה רגישה לאור שיוצרות יחד אסתטיקה שמשווה אפילו לבתי מגורים בעיירה אירית פריפריאלית יופי מסתורי. ניתן להצביע על כישרונם של אברמסון ומקדונלד לטעון שוטים במשמעות ויזואלית עצומה. תחת ידי האמן של צמד הבמאים כל דבר קטן, החל מהצעיף שמריאן לובשת וכלה בקרן אור בודדה שחודרת דרך חלונו של קונל, מקבל משמעות סמלית שפועלת על הצופים באופן תת מודע. יש שוטים רבים בסדרה שעל-אף שאורכם הוא רק שניות בודדות הם מצליחים לספר סיפור. זה אינו דבר של מה בכך, וברור כי מדובר בתוצר של שעות רבות של הבמאים יחד עם צוותי ההלבשה, התפאורה, הארט והתאורה. אך יחד עם ההשתאות הזו, חשוב להבהיר משהו שנכון לגבי סדרה זו והספר עליו היא מתבססת כאחד: "אנשים נורמלים" עוסקת בגבולות ומורכבויות הקשר האנושי. על-אף שלעיתים תמה זו מתחבאת מאחורי קשת מגוונת של נושאים, זמנים ומקומות, הקשר האנושי הוא נקודת הפתיחה של יצירה זו ואליו היא גם שבה. לפיכך, ברור כי איכות העיבוד של הסדרה, תימדד על פי היכולת שלה לייצג באופן האותנטי והעוצמתי ביותר קשרים מסוג זה.

לצערי הדיאלוג בסדרה, במיוחד קטעי הדיאלוג בין קונל ומריאן, פשוט לא עובד. כדי שיצירה שמבססת את כוחה על דיאלוג תעבוד, היא צריכה שני דברים: ראשית, כימיה בין השחקנים. דוגמה מובהקת לכך היא הכימיה המופלאה בסרטי "לפני..." של ריצ'רד לינקלייטר, בהם אית'ן הוק וג'ולי דלפי מילולית נושאים את הסרטים על כתפיהם. ב"אנשים נורמלים", לעומת זאת, מסקל ואדגר-ג'ונס סובלים מחוסר כימיה קשה. לא נעים להודות אבל לפעמים חשתי מובך להסתכל על הסצנות האינטימיות שלהם, כי משהו מהותי שם פשוט לא עבד. דבר נוסף שדרוש בשביל יצירה קולנועית שכוחה נובע מדיאלוג הוא שימוש נבון בבלוקינג. בלוקינג היא טכניקה קולנועית בה הבמאי מזיז את השחקנים בחדר בהתאם למצב הדרמטי של הסצנה (לדוגמה, אם השחקן חש מאוים וכנוע, הוא מתיישב).

ללא שימוש בבלוקינג, בשלב מסוים הדיאלוג הופך לרצף משעמם של קלוז-אפים שהצופים מפתחים כלפיהם אדישות. בבחירה מעניינת של במאי הסדרה, הדיאלוגים בסדרה מלאים בקלוז-אפים צמודים מאוד, בהם פני השחקנים ממלאות את המסך, אך טכניקה זו מתבזבזת מכיוון שהמחסור הקשה בבלוקינג מוביל לכך שהצופים פשוט מתנוונים. כך קורה שעל אף שלסדרה יש איכויות אסתטיות שאי אפשר להכחיש, אני מוכרח להגדיר אותה כאכזבה. אחרי צפייה בחמשת הפרקים הראשונים של הסדרה פשוט לא הייתי מעוניין להמשיך לצפות בה. הבנתי שספר נוסף של סאלי רוני כרגע נמצא בפיתוח כאשר אותו צוות יצירתי עומד מאחוריו. נקווה שבפעם הבאה הם ישיגו את מה שהתפספס להם כאן.

הסדרה "אנשים נורמלים" משודרת החל מה-23.5 ב-HOT וב-yes. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן