פושעי "אוסלו" לדין: בתיאטרון זה עבד, בקולנוע הרבה פחות

שלג יורד בעזה. שחקנית אנגליה פוסעת בסלואו מושן ומביטה סביבה. התמונות הראשונות של הסרט "אוסלו" מבהירות שיש כאן בעיה רצינית בקונספט. לא רק הקונספט של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – שהכשיל אינספור במאים בעבר – אלא בעיקר הקונספט של איך מעבדים מחזה בימתי לטקסט קולנועי. 

המחזה האמריקאי מ-2016 מתאר את המגעים החשאיים בין נציגים ישראלים ופלסטינים שנערכו בנורווגיה והביאו לחתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן ב-1995. הוא נכתב מתוך ידיעה שההסכמים לא הביאו לשלום המיוחל, ולמרות זאת מוצג כסוג של מודל לאפשרות מעוררת תקווה. הדרמה מתמקדת דווקא בדמויותיהם של בני הזוג הנורווגים שיזמו את מפגש הניצים בטירה מבודדת, הרחק מהטריטוריה שבלב הסכסוך. אספקה של אלכוהול וקינוחים נועדה לעזור להם לבלוע כעסים ישנים וויתורים כואבים ולעודד אותם להידבר. 

ברטלט שר, מהשמות הבולטים בתיאטרון של המאה הנוכחית, ביים את המחזה בניו יורק ובלונדון, וההפקה גרפה המוני פרסים וביקורות מהללות (גם ההפקה הישראלית שהועלתה בבית לסין זכתה בשבחי הביקורת). אותו ברטלט שר עורך כאן את בכורתו כבמאי קולנוע (ביתי) עם אותו טקסט, ועושה את כל הטעויות האפשריות.

איציק כהן כ"יוסי ביילין" ב"אוסלו" (צילום: HBO)

על הבמה ההצגה נמשכה שעתיים ו-45 דקות (פלוס שתי הפסקות) ולפי כל התיאורים שקראתי היא היתה קצבית ומרתקת. בעבדו את הטקסט למסך, המחזאי ג'יי.טי. רוג'רס התבקש לקצץ אותו לפחות משעתיים (כולל הפלשבקים חסרי המילים לעזה המושלגת) וכתוצאה מכך הסרט נטול קצב ומתח דרמטי ונראה כמו אוסף של סצנות שהודבקו ברוק. יש להניח שסטיבן ספילברג, שחתום כאחד המפיקים, היה עושה עבודה טובה יותר. ספילברג תרם להפקה את הצלם שלו יאנוש קמינסקי ("רשימת שינדלר", "להציל את טוראי ריאן") ששופך על חלק מהסצנות אור זהוב חסר פשר (אצלי זה עוררו אסוציאציה ל"ירושלים של זהב" – אבל לא נראה לי שזו היתה הכוונה).

בכל אופן, אותם פלשבקים קלישאתיים בסלואו מושן של הדיפלומטית הנורווגית (רות ווילסון) שמפוזרים לאורך הסרט מחזירים אותה לרחובות עזה, שם כך נראה הסתובבה בלא מפרע, כרואה ואינה נראית, בין חיילים שיורים לעבר זורקי אבנים. כך היא ראתה – ממש מקרוב, בקלוז אפ – שני נערים זכי פנים, ישראלי עם רובה ופלסטיני, שקולטים פתאום שזה שעומד מולם הוא בן אדם. הדימוי הזה מניע אותה ליזום את המפגשים המדוברים. בן זוגה האקדמאי (אנדרו סקוט) נלהב לעזור לה ומשום שאינו דיפלומט הוא אינו מקפיד על שמירת כללי הפוליטיקה הבינלאומית, ולא פעם מסתכן בסיכון שלומה של נורווגיה, חלילה וחס. 

רות ווילסון ואנדרו סקוט ב"אוסלו" (צילום: HBO)

ווילסון ("לות'ר") וסקוט (מוריארטי ב"שרלוק", הכומר ב"פליבג") הם שחקנים אנגלים מוכשרים ביותר, ויש להם רגעים טובים כמתווכים שמסרבים להיות מתווכים עד שאין ברירה. את דמויות הישראלים והפלסטינים מגלמים כמה ממיטב שחקני ישראל. סלים דאו מצוין כתמיד בתפקיד שר האוצר של אש"ף, שהשאלה אם הוא אכן מדבר בשם יאסר ערפאת הבלתי נראה מייצרת עוד כמה רגעים טובים. לצידו בצד הפלסטיני נמצא וואליד זואייטר – שחקן אמריקאי ממוצא פלסטיני – שרוב הזמן נראה כועס.

בצד הישראלי יש הרבה יותר נציגים ליד שולחן הדיונים בנורווגיה ובמשרדים בישראל – מה שמטה מעט את הדרמה לצד שלנו. דב גליקמן הוא הפרופסור החביב לכלכלה מאוניברסיטת חיפה, שמתחיל בגישושים הראשוניים לפני שמצטרפים האנשים שיש להם גושפנקה לדרוש דרישות ולהסכים לוויתורים. יגאל נאור הוא היועץ המשפטי, ואיציק כהן הוא סגן שר החוץ (קוראים לו בסרט יוסי ביילין, אבל הוא אינו מגלם את יוסי ביילין אלא דמות הרבה יותר סמכותית שכמו יצאה מ"פאודה"). ששון גבאי מבליח לכמה דקות בתפקיד שמעון פרס. 

סלים דאו ודב'לה גליקמן ב"אוסלו" (צילום: HBO)

גם הם טובים כמו שהם יודעים להיות, והייתה יכולה להיווצר דינמיקה מעניינת בין השחקנים מהמזרח התיכון, שמוכנים לטרוף זה את זה אך נרגעים כשמוגש להם קינוח תותים ביתי, ובינם לבין האנגלים שמגלמים נורווגים. הבעיה היא שבאמצע נתקע ג'ף ווילבוש בתפקיד מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר. ווילבוש, יליד מאה שערים שהפך לשחקן בגרמניה והופיע לצד שירה האס ב"המורדת" בנטפליקס, מגיש הופעה חסרת ניואנסים שנדמית כמעט כפרודיה על דמות הגברבר הצבר. לא רק שהוא אנמי ולא אמין, הוא מרסק את הדינמיקה סביבו, ורגעי ההרמוניה בין הניצים – על רקע חיבורים אישיים – מתפוגגים בלי להשאיר חותם רגשי. 

אני מניחה שאילו כל זה היה מתרחש על במה, שר המנוסה היה מבחין בצרימה הזאת, ומתקן אותה (ואולי מחליף שחקן). על בסיס ניסיונו הראשון כבמאי קולנוע (בגיל 62) אני ממליצה לו מקרב לב לחזור לתיאטרון – ראיתי בלינקולן סנטר את ההפקה הנפלאה שלו למחזמר "דרום פסיפיק" כך שזו אינה עקיצה. כטקסט דרמטי הסרט הזה עובד רק לפרקים. כשחזור של המהלכים הפוליטיים שיכלו לשנות את ההיסטוריה, הסרט התיעודי "יומני אוסלו" מספק תמונה מעניינת יותר. אבל אם חשקה נפשכם לראות שלג בעזה, נדמה שזה המקום היחידי שבו תוכלו לחזות בדבר כזה.

★★☆שניים וחצי כוכבים
"אוסלו" עלה אתמול ב-HOT, סלקום ו-yes