צה"ל נגד צה"ל

הזכויות של רנן שור כאחד מאנשי המפתח של הקולנוע הישראלי ידועות, בהיותו פעיל מרכזי ביסודן של קרנות קולנוע, ובעיקר כמקימו ומנהלו של בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. התפיסה של שור לגבי קולנוע ישראלי, סגנונו ותכניו מהדהדת בעוצמה במרחב התרבותי הישראלי.

אך רנן שור הוא גם במאי שהקריירה שלו נקטעה. הפיצ'ר הראשון והאחרון אותו ביים, "בלוז לחופש הגדול" (1987), נחרת היטב בזיכרון אך נותר ללא המשך. החזרה לעמדת הבמאי, 21 שנים מאוחר יותר, היא אתגר כפול דווקא בגלל תחושת הנוכחות המתמדת של שור בשנים שחלפו מאז.

מימדיו הצנועים של "הבודדים" מפתיעים ומעוררים הערכה כאחד. הסרט משקף את הגישה שמאפיינת לא מעט מסרטי הסטודנטים של סם שפיגל, ואין הדבר מפתיע כיוון שבין חמשת המעורבים בכתיבתו יש נוכחות משמעותית למוריו של מוסד זה ותלמידיו. התמקדות בסיטואציה רגשית ונגישה במהותה, הימנעות

מפירוטכניקה סגנונית וניסיון לעסוק בדמויות קטנות, אנושיות, השייכות לסוג כזה או אחר של השוליים החברתיים. מבחינה זו הסרט הוא, ללא ספק, הצלחה.

מרד המדוכאים

מקור ההשראה הוא במרד של 12 חיילים שהתרחש בכלא 6 ב-1997. באירוע זה התקוממו אסירים ממוצא רוסי כנגד תנאי כליאה לא אנושיים והשפלות שחוו מידי הסגל. דרמה של מאבק בין הצבא לחייליו הדחויים, המתעצמת בהיותם זרים למחצה בחברה הישראלית.

גלורי קמבל (סשה אגרונוב) וסשה בלוחין (אנטון אוסטרובסקי) הם שני חברי נפש המשרתים בגולני. הם מאוחדים במוצאם הרוסי, ובהיותם נטולי משפחה בארץ . אפילו ההבדלים בין השניים - גלורי הדומיננטי והנחרץ, סשה החלש יותר פיזית ונפשית - הופכים אותם לחלק משלם.

"הבודדים". הממסד הצבאי כאויבו של החייל (צילום: יוסי צבקר)

לאחר הרשעתם במכירת נשק לחמאס, הם נשלחים לתקופת מאסר ממושכת. האמת אודות הנסיבות שהובילו לכליאתם אינן מתבהרות עד חלקו האחרון של הסרט. במקום פיתרון לתעלומה, הצופים נחשפים למצבם המידרדר בכלא. גלורי הגאה הופך לקורבן התעללות מידיו של הסמל גלפרין (הנרי דויד), ששמו מעיד על מוצאו הרוסי, ושניהם יחד סובלים מגילויי עוינות של האסירים האחרים.

צה"ל מנסה להיפטר מהם על-ידי שליחתם לכלא אזרחי, פיתרון נוח לצבא אך איום מהותי על גלורי וסשה. אקט זה ימנע מהם לערער ולהסיר את אות הקין שהוטבעה

על מצחם. ניתוקם מהצבא יפגע בסיכוייהם להשתלב בחברה הישראלית ולממש את שאיפותיהם האישיות. בכלא האזרחי, סשה החלש ייחשף לסכנת תקיפה.

גלורי יוזם את המרד כצעד יאוש שאליו הוא גורר את סשה. בשונה מהמרד ההמוני שהתרחש בכלא 6, כאן זהו אקט המבוצע על-ידי שני חיילים, וגם בצמד זה, היוזמה וההובלה היא של דמות בודדת. ההקשר התרבותי הרחב יותר הופך לממוקד בדינמיקה האישית בין שתי הדמויות. המרד מתחיל בכליאה והכאה של סוהר , ממשיך בפגיעה פיזית בגלפרין והולך ומתפתח למשבר שאותו מנסה לפתור, באופן בלתי מרשים, הנציג הבכיר של צה"ל - האלוף בן ארויה (צחי גראד).

לכתוב ולשרוף

ריבוי התסריטאים שהיו לסרט, כשכל כותב מחק, שיכתב ועיצב מחדש, הפך את התסריט לטקסט המגלה את סימני העבודה הממושכת שנעשתה עליו. שיירי הדמות המקורית של מנהיג המרד - חייל ממוצא רוסי-אפריקני בשם טדי מרטין, מרומזים בשמו של גלורי קמבל, אבל לרקע ייחודי זה לא ניתן ביטוי בסרט. המוצא הרוסי של הסמל הסאדיסט הוא אלמנט שדרש פיתוח (חשיפת מניעים) או ויתור מוחלט על הדמות. בולטת במיוחד התעלומה של האירועים שהובילו להיעלמות הנשק. הימנעותן של הדמויות מלשוחח על כך עד חלקו האחרון של הסרט נראית תמוהה.

מתוך הסרט. השחקנים מפצים על ליקויי התסריט (צילום: ורד אדיר)

על ליקויים אלו מפצה היכולת המרשימה המופגנת על-ידי שני השחקנים הראשיים. למרות שאגרונוב ואוסטרובסקי אינם שחקנים מקצועיים, הופעתם מצדיקה את התמקדות הסרט בדמויותיהם. שור מוציא מהם את המיטב, והופך באמצעותם את הסרט לחוויה רגשית שתותיר באדישותם רק מעטים.

ההתמקדות בשתי דמויות אלו אינה מוצדקת רק כאמצעי להעצמת האפקט הרגשי של אירועי הסרט, אלא כשלב נוסף בעמדה הביקורתית המתפתחת בקולנוע

הישראלי כלפי הצבא. "הבודדים" ממשיך באופן מעניין את הדימויים שהופיעו ב"טרילוגיית לבנון" ("הבופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון") ובהיבטים מסוימים אף מקצין אותם.

החוויה הקלסטרופובית של החייל הישראלי הכלוא במרחב מצומצם הופכת לכליאה ממשית. המעמד הסמלי של היות החייל הישראלי נטול אב (מפקד צבאי אמין, דרג פוליטי שקול) - הופך למצב ממשי של יתמות או יחס מנוכר/מפוחד לדמות האב הקצין. האויב של החייל הישראלי הופך, באופן מוצהר, לממסד הצבאי עצמו. התוצאה אינה רק דרמה אינטנסיבית, משוחקת היטב ומעוררת הזדהות עם גיבוריה, אלא סרט רלוונטי להווה התרבותי הישראלי הנבחן באופן ביקורתי באמצעות ההתמקדות בשתי דמויות אלו.