אוהבים מכות ופיצוצים בסלואו מושן? זה פשוט לא מספיק

ב"צומת מילר", כשהאחים כהן הצמידו את השיר האירי הרך והמתוק "דני בוי" לסצנה של אלימות קיצונית, זה יצר דיסוננס נפלא ונתן ביטוי לשלוות הנפש של הגנגסטר האירי, שהיה במצב רוח נוסטלגי כששני מתנקשים באו לחסל אותו במיטתו. בשלושים השנים שחלפו מאז, צימוד אירוני מסוג זה כבר הפך לקלישאה בסצנות אקשן, על אחת כמה וכמה כשבעידן הטיקטוק כל אחד יכול. ועדיין זה יכול לעבוד כשהחיבור בין התמונה לפסקול שנון במיוחד וחד פעמי. 

"סתם אחד" הוא סרט אקשן אגרסיבי עם מינימום סיפור, שטווה רשת שלמה של צימודי ניגודים שכאלה. הראשי שבהם הוא כמובן הליהוק של בוב אודנקירק לתפקיד הראשי, אבל עליו עוד מעט. באותה רוח, הפסקול שזור בשירים חלומיים שמלווים סצנות של ריסוקי איברים. אבל נראה שהבמאי הרוסי איליה ניישולר אינו שולט היטב בספר השירים האמריקאי והבחירות המוזיקליות צפויות מדי.

"אני חייב להיות אני" מתוך המחזמר "קשת הזהב", שמלווה את הסצנה שבה הגיבור חושף לראשונה את האני הפנימי האלים שלו ותוקף אנשים זרים באוטובוס, הוא בחירה מוצלחת. אבל הקטע חוזר על עצמו שוב ושוב – ותמיד בהילוך איטי – עם "איזה עולם נפלא" בביצוע לואי ארמסטרונג (בית עולה באש אחרי קרב יריות), "החלום הבלתי אפשרי" בביצוע אנדי וויליאמס (טבח המוני בנשק אוטומטי) ו"לעולם לא תצעדי לבד" של רוג'רס והמרסטיין, שהפך להמנון אוהדי הכדורגל בביצוע גרי והפיסמייקרס (קרב יריות המוני). וכך מרוב ניסיון להיות מאגניב הסרט קורס לתוך עצמו, כי מגניבות דורשת השראה, ובלעדיה אנחנו נותרים עם רפטטיביות ריקה.

(צילום: יחסי ציבור)

האץ' מנסל (אודנקירק) הוא איש שגרתי עם עבודה שגרתית ורעיה יפה מדי (קוני נילסן) שפניה מתנוססים על פרסומות בתחנות אוטובוס. אבל לא באמת. פעם הוא היה משהו אחר והוא מתגעגע. לכן הוא קופץ על ההזדמנות להרביץ, לבעוט, לירות, לרסק – רק אנשים רעים, שמדברים במבטא רוסי, כמובן. מזל שיש הרבה כאלה, כי הוא מתענג על כל חבטה וחבטה. אשתו היפה וילדיו נדחקים לשולי הסיפור ורוב הזמן אנחנו שוכחים מהם, אבל דווקא אבא שלו, שמתגורר בבית זקנים, מצטרף אליו בכיף. את האבא מגלם כריסטופר לויד שגם הוא הגיע לכאן מתחום הקומדיה, והוא סבבה.

אודנקירק, שפעם היה מהכותבים הקבועים של SNL, קנה את עולמו בתפקיד עורך הדין הנכלולי סול גודמן ב"שובר שורות" ואחרי כן בסדרת הבת הנפלאה "סמוך על סול", שבה הוא שובר לנו את הלב שוב ושוב. ב"סתם אחד" הוא בהחלט משכנע כמי שמחטיף מכות ולא רק חוטף אותן. אבל יש לקוות שהוא לא ילך בדרכו של ניקולס קייג', שהיום קשה לזכור שפעם הוא היה שחקן ממש טוב שהתמחה בדמויות עקמומיות.

(צילום: יחסי ציבור)

את התסריט של "סתם אחד" כתב דרק קולסטאד, מי שיצר את סדרת סרטי "ג'ון וויק" – על מתנקש בעולם של מתנקשים. כאן הוא מנסה משהו ריאליסטי יותר, לכאורה, שמתרחש בעולם שלנו ומספר על אנשים אמיתיים, כאילו. לצורך כך הוא משתמש בנקודת מוצא דומה לזו של "היסטוריה של אלימות" של דיוויד קרוננברג, אבל בלי הדרמה האנושית של הסרט ההוא. קולסטאד, כך נראה, שואף לעצב עוד דמות סמי-מיתולוגית שתוכל להניב סדרת סרטים חדשה. אז הוא נתן להאץ' גור חתולים – עוד אחד מאותם צימודי ניגודים – אבל מעבר להופעתו בסצנת הפתיחה היא לא בנה לשניים מערכת יחסים כמו זו של ג'ון עם כלבו. גם עם אשתו אין להאץ' מערכת יחסים של ממש, אף שלמענה הוא נטש את חייו הקודמים. יש כאן רק קודים של דרמה קולנועית, בלי הדרמה. 

אם באתם בשביל מכות ופיצוצים וסלואו מושן תקבלו אותם במנה נדיבה, ובסך הכל הם עשויים היטב. האלימות בסרט אגרסיבית, והקטע הכאילו ריאליסטי הוא שכשהאץ' חוטף מכות – נראה שבאמת כואב לו. אבל חוץ מזה יש כאן מעט מאוד, אפילו בשביל 90 דקות. ברוכים הבאים לקולנוע.

★★☆2.5 כוכבים
Nobody בימוי: איליה ניישולר. עם בוב אודנקירק, כריסטופר לויד, אלכסיי סרבריאקוב. ארה"ב 2021, 92 דק'