לא מעט דברים השתנו במעבר בין דפי הרומן "מלכת היופי של ירושלים" אל המסך. ארבעת הדורות של נשות משפחת ארמוזה צומצמו לשלושה, לפחות בשלב הראשון. גלריית הדמויות הענפה של המקור צומצמה. דמויות מסוימות שבספר היו נוכחות רק ברקע, כאלה שבעיקר מדברים עליהן, זוכות לזמן מסך נאה. גורלן של דמויות כאלה ואחרות משתנה. סיפורי האהבה והבגידה השונים מקבלים מתווים שנבדלים ממה שהכרנו בספר. הגיבורה המרכזית, רוזה (הילה סעדה), הרבה פחות פסיבית מאשר במקור של שרית ישי לוי. פסיביות לא מצטלמת טוב.
כל זה לגיטימי לגמרי. המדיום הטלוויזיוני שונה מאוד מהספרותי, בוודאי כשיש 44 פרקים בעונה שכולם אמורים לפתות אותנו להמשיך הלאה. הבעיה טמונה בשינוי הכי גדול שעושה העיבוד החדש של יס: מעקר חלק גדול מהתשוקה והכוח של חומר המקור. אלה שהביאו מאות אלפי קוראים ברחבי העולם לדפדף כדי לצלול עוד בקורותיהן של רוזה, בתה הסוררת לונה, ולבסוף גם גבריאלה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עלילת "מלכת היופי של ירושלים", ששני פרקיה הראשונים עלו אתמול (חמישי) ביס VOD, מתפרסת על פני עשורים שלמים, החל מימי השלטון העות'מאני בארץ ישראל והלאה. הסדרה חוצה את הסיפור לשתי נקודות זמן, ושתיהן חולשות על פני כמה שנים: האחת מתחילה ב-1917, כשרוזה וגבריאל (מיכאל אלוני) הצעירים מכירים, מתחתנים ומולידים ילדים. השנייה מתרחשת ב-1937 - לזוג כבר יש שלוש ילדות בוגרות, בראשן הבכורה לונה (סוול אריאל אלוני), כיום בת 17, המתרועעת עם מטילדה פרנקו (שלי בן יוסף) המבוגרת ממנה, שבעצמה מתרועעת עם אנגלים, מה שמתקבל בעוינות בסביבתה היהודית.
הגם שעלילת הספר במקור ליניארית ברובה, אפשר להבין את החלוקה של הסדרה לתקופות. בתור התחלה, "מלכת היופי של ירושלים" היא לונה, כך שיהיה מוזר לספר בפרוטרוט את עלילת הוריה במשך חצי עונה, בלי להגיע אל זו שמככבת בשם הסדרה. מעבר לכך, חלק מהפואנטה של הסיפור היא המחזוריות של הדורות. נשות ארמוזה לכאורה מתמודדות עם קללה שכולאת אותן בזו אחר זו בנישואין עם גבר שמאוהב באחרת. הדילוג הקבוע בין האם ובתה, כמו גם בין הדמויות בצעירותן ובבגרותן, ממחיש את ההד הקבוע בין העידנים.
לזכותה של "מלכת היופי של ירושלים" ייאמר שהצילום שלה נהדר, השחזור התקופתי מרשים והלוק באופן כללי נפלא. הפתיח מציג את ירושלים העתיקה במיניאטורות מרהיבות, שהסדרה משתמשת בהן גם במעבר בין הסצנות, ולא בכדי. יש בהן משהו קסום ממש, אפילו מרגש, כזה ששופך אגדתיות על הסיפור. למרבה האירוניה, דווקא הנוכחות שלהן מחדדת עד כמה מאכזב העיבוד הטלוויזיוני. כשהן מפציעות הן מספקות שניות של כוח מיתי ממש, שמדגיש את היעדרו הכמעט מוחלט משאר אגפי הסדרה.
בתור התחלה, עם כל הכבוד לשחזור התקופתי, כשאחדים מהשחקנים מדברים בדיקציה הלקויה של 2021, כל המלאכה המדוקדקת ומעוררת ההתפעלות לא תמנע מהאשליה להתפוגג פעם אחר פעם. אבל הבעיה של "מלכת היופי של ירושלים" גדולה ועמוקה יותר. לא צריך לקרוא את הספר כדי לחוש שהסדרה סתמית ובנאלית, רק עם הפקה מושקעת מהרגיל. יחד עם זאת, היכרות עם המקור מביאה לרגעים מתסכלים במהלך הצפייה - הידיעה שזה יכול להיות טוב יותר, שכמה מהמרכיבים הכי עזים דוללו בדרך אל המסך.
רגע מייצג שכזה בחמשת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת: סצנת לידתה של לונה. במקור גבריאל שבור הלב, שאיבד את אהבת חייו וסבור כי מעשיו גרמו למות אביו, מניח את עיניו לראשונה על בתו התינוקת ומתאהב בה כליל. הוא רואה בה אלוהות, מדבר אליה דברי מתיקות, מניף ורוקד איתה בזרועותיו. הירח מאיר את פניה והוא מחליט לקרוא לה לונה, למרות שהמסורת ואמו מצפות שיקרא לו על שמה - מרקדה. העובדה שאינו עושה את זה יוצרת קרע בינו ובין אמו.
ובסדרה? מרקדה מביאה את התינוקת אל חיקו של גבריאל. "לפחות הרווחתי נכדה עם השם שלי", היא אומרת. ובנה משיב ברוגע: "לא, לא נקרא לה על השם שלך. נקרא לה לונה. כמו הירח. יפהפייה". וזהו. מרקדה לא מוחה או אפילו מחמיצה פנים, אין שום סימן להתרגשות והתאהבות יוצאות דופן מצדו של גבריאל. בכך נחתם אחד מרגעי המפתח של הרומן, כזה שמגדיר את הקשר המדהים שנרקם מיד בין האב ובתו הפעוטה, כמו גם את הניתוק בינו ובין אמו. כאן הוא פשוט חולף תוך שניות אחדות, נטולות און ודרמה.
למרות זאת מדובר ברגע מפתח בסדרה, מהסיבות הלא נכונות - מפני שהוא משקף בצורה מושלמת עד כמה העיבוד מרדד ומשטח את הסיפור לכדי סתם מלודרמה. עד כמה חסרה עוצמה בסיסית ומהותית שבלעדיה "מלכת היופי של ירושלים" היא רק כלי אסתטי וריק. בהתאם, האהבות חסרות את המגנט שישכנע בדחיפותן, היעדרן של האהבות חסר את החור בבטן, אירועים מותחים נטולי, ובכן, מתח. רק רגע אחד חזק יש בחמשת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת. הוא מגיע בסוף הפרק השלישי כך שלא נעסוק בו כדי להימנע מספוילרים, אבל רק נגיד שמדובר בסצנה שקשה יהיה לתאר בלי שתהיה דרמטית מאוד (ובכל זאת שווה לציין את סעדה המצוינת בדקות האלה, ובכלל).
אחרי כל זה מוכרחים לשאול: למה בעצם דרמה יומית? ספר כל כך מצליח יכול היה להפוך באותו תקציב למיני-סדרה מפוארת ומחושבת שתקרוץ לצופים בכל העולם. עיבוד שמתעכב על מה שחשוב להתעכב עליו, במקום להקנות תחושה שהוא מסמן וי ורץ הלאה. כזה שמשקיע מחשבה ורגש בכל סצנה וסצנה ולא רק במאקרו.
דרכן של דרמות יומיות היא לסחוף ולמכר ככל שהן מתקדמות. מי יודע, אולי זה יקרה גם הפעם. אבל כפי שהיא בשלביה הראשונים, "מלכת היופי של ירושלים" היא פספוס מכל היבט.
"מלכת היופי של ירושלים" משודרת בימים שני-חמישי ביס טיוי דרמה, החל מהשבוע הבא. שני הפרקים הראשונים זמינים ביס ויאודי.