הסרט “קרואלה” “Cruella” נועז ומעוצב באווירה ארוגה וטוויה היטב, ומצטיין בכמה חזיתות – בעיקר בהומור האפל והאסתטיקה שלו, אולם גם באמה סטון הנשגבת להפליא
.
קרואלה דה ויל תמיד הייתה סמל לאנטי-גיבור המפונפן, בהיותה יורשת עשירה מלונדון עם נטייה לעצב מעילי פרווה בסגנון כלבים דלמטים. היא הופיעה בסרט האנימציה ה-17 של אולפני וולט דיסני, דהיינו “על כלבים וגנבים” משנת 1961, יחד עם סרטי המשך רבים, בהם לייב אקשן וסדרות בת. הדרמה הקומית האחרונה של הבמאי קרייג גילספי, “קרואלה“, טווה את חוטיה בסיפור בריאת הדמות, כל זאת תוך שהיא מציגה אלמנטים של קומדיה אפלה וצבעוניות בוהקת. הסרט “קרואלה” נועז ומעוצב באווירה ארוגה וטוויה היטב, ומצטיין בכמה חזיתות – בעיקר בהומור האפל והאסתטיקה שלו, אולם גם ב-אמה סטון הנשגבת להפליא.
“קרואלה” מתרחש בלונדון של שנות השבעים, בתקופת היווסדה של תנועת הפאנק רוק, ומתחקה אחר חייה של אסטלה (סטון) – העליות והמורדות המסמנות את שנותיה המעצבות. אמה, קתרין (אמילי ביצ’אם), ממלאת תפקיד מכונן בעיצוב תפיסת עולמה, שלמרות היותה אוהבת ומטפחת, לעתים קרובות מעודדת אותה ‘להשתלב’ – כדי להימנע מצרות. אסטלה נתפסת כשונה במקצת בשל שיערה השחור-לבן ואופייה המרדני, כפי שמעידות תגובתיו של מנהל בית הספר שלה, לאחר שהיא נכנסת שוב ושוב לקרבות עם חבורת נערים בריונים. בתחילת הסרט למדים, כי בזמן שבדרך ללונדון מכה אותה טרגדיה, מהסוג שמשנה את חייה לנצח ומנפץ אותה מבפנים, נעלם גם חלום ילדותה להיות מעצבת אופנה.
רסיסים של אושר אמיתי נופלים ליד אסטלה בדמותם של שני כייסים צעירים, הוראס (פול וולטר האוזר) וג-‘ספר (ג’ואל פריי), שיוצרים קשר קרוב ומשפחתי עם אסטלה לאורך השנים. עד מהרה היא מוצאת את עצמה עובדת אצל הברונית פון הלמן (אמה תומפסון), הבעלים הקשוחים במיוחד של בית אופנה יוקרתי. כאשר עלילת “קרואלה” מתקדמת בקצב מתוח – כל סצנה נפרשת עם ביצוע מופתי, הומור אפל ופאתוס טרגי, אשר שזורים בצורה חלקה בתוך מרקם הנרטיב, ומנוקדים בהצצות הראוותניות ביותר לאופנת העלית של לונדון של שנות ה-70. יתרה מכך, הרעיונות הקשוחים ביותר של הברונית משרים את הסרט בקסם מסוים, אם כי הטון משתנה באופן פתאומי כאשר מעשיה הולכים בהדרגה לעבר אכזריות בלתי נסלחת.
סטון היא המוקד המוחלט של “קרואלה“, והיא מחזיקה במלוא עוצמתה בתפקיד, ואף בתפקיד כפול מורכב שבו היא מספקת ניואנסים של סיפור רקע מונע רגשית. הפיכתה של אסטלה לקרואלה דה ויל אינו נמהר ואינו מאולץ, כשהיא מחבקת את האלטר-אגו החדש והשטני שלה באופן מרהיב, ואולי עקב פנימיות שנדחקה בשל כאב בלתי נסבל. אמנם זה מרגש לראות את קרואלה מתנגדת לברונית – בסצינות מצולמות להפליא, במיוחד הסצינה בגוון ניאון, שבו היא מגלמת זמרת פאנק מוכשרת, בעת שלהקת הסטוג’ס מנגנת ברקע – אבל חשוב לזכור שהיא שבורה לחלוטין מהחיים. גם תומפסון מענגת באותה מידה כברונית הקרה והמחושבת, המזכיר אשת ראש ממשלה מוכר, אולם לפחות בסרט – סביר להניח שקהל הצופים ימצא את הסוף הדיסנאי גם כצדק פואטי.
הסרט “קרואלה” | “Cruella”, זמין עתה בבתי הקולנוע.