התקופה האחרונה היתה איומה לרובנו, מיותר להסביר למה, אבל יש אנשים שדווקא רוו בה נחת. אחד מהם הוא הבמאי זאק סניידר: לפני כחודשיים, הגרסה הגנוזה שלו ל"ליגת הצדק" סוף כל סוף יצאה לאוויר העולם הודות לשירות הסטרימינג HBO MAX, והתקבלה בהתלהבות גדולה; בסוף השבוע, עלה בנטפליקס תוצר חדש נוסף שלו, "צבא המתים", וסביר להניח שגם הוא יעורר תהודה - אחרי הכל, זה לא שיש משהו אחר לראות עכשיו.
קל לתקצר את העלילה של הסרט, וכיף לעשות זאת: נקודת המוצא שלו היא הרעיון הכי מגניב ששמעתי מאז שנודע לי התחילו לשווק פתי בר בטעם פטל. ובכן, מתברר כי זומבים השתלטו על לאס וגאס. ממשלת ארצות הברית מטילה בתחילה סגר על עיר התענוגות, ואז מחליטה שאין ברירה אלא להטיל עליה פצצה גרעינית. אחד מבעלי בתי הקזינו שבמקום מבקש לחלץ מאזור האסון מאתיים מיליון דולר שקבורים באחת הכספות שלו, ולצורך כך שוכר צבא של שכירי חרב, שניאותים להתעמת עם המתים-חיים בתמורה לחלק מהשלל.
הסרט ראוי לציון משלוש סיבות. קודם כל, אף שהשלבים הראשונים של ההפקה יצאו לדרך כבר ב-2007, הוא מתגלה כאקטואלי להפליא. יש בו מגיפות, סגרים ובשלב מסוים אפילו משהו שדומה לבדיקות חום - בקיצור, אחרי ארבע שנים בהם כל תוצר הוליוודי נתפס כמשל לטראמפ, החלפנו דיסקט למציאות שבה כל סרט מתכתב עם הקורונה. מהזווית הישראלית, אפשר למצוא כאן גם מוטיבים של לינצ'ים, של פרנויות ושל שנאת האחר, מה שכמובן מוסיף מבחינתנו לרלוונטיות של התוצאה.
הסיבה השנייה: עד כה, שירות הסטרימינג ובתי הקולנוע בארצות הברית השתדלו לפעול בעולמות מקבילים. פה ושם, סרטים של נטפליקס עלו לאקרנים במסגרת מצומצמת, ואלה כמעט תמיד היו סרטי אוסקרים שהיו זקוקים להקרנות הללו כדי לעמוד בתנאי הסף של האקדמיה האמריקאית.
כעת, שני הצדדים החליטו לחרוג מן המנהג הזה. בכך, הפך "צבא המתים" לאחד הסרטים המסחריים הראשונים של נטפליקס שזכו להפצה קולנועית בארצות הברית לפני שהגיעו למסך הקטן.
כך הזדמן לי לצפות בסרט באולם קולנוע בחוף המזרחי. יש לציין שמלבדי, היו בו בדיוק עוד שני צופים, כך שלא בטוח כי המודל הכלכלי הזה הולך לתפוס.
והסיבה השלישית: צוות השחקנים כלל בתחילה גם את הקומיקאי כריס דליה, אך לאחר הצילומים התפרסמו נגדו שלל עדויות על התנהגות מינית לא ראויה. מבחינת סניידר והמפיקים, היה בלתי מתקבל על הדעת לשמור את הסצינות שלו, מה עוד שהסרט כולל התייחסויות לגבריות רעילה ו-MeToo. כפתרון, הוחלט לכתוב מחדש את הדמות ולהחליף את השחקן בקומיקאית טיג נוטרו. הקורונה הקשתה על התהליך הזה, ולשם כך נעזרה ההפקה באמצעים דיגיטליים חדשים.
זה נשמע מסובך על הנייר, אך מתברר שזה היה די פשוט: סניידר סיפר כי היה זול יותר לבצע את החילופים האלה מאשר ליצור דיגיטלית את אחד הזומבים הלא אנושיים - נמר קרקס שהפך למת-חי. בהתפתחות הטכנולוגית הזו יש מסר לכל השחקנים והשחקניות: כל עוד אתם משתתפים בהפקות עם תקציבים הוליוודיים, אפשר להתייחס אליכם כמו כלים חד-פעמיים ולהחליף אתכם בקלות במקרה שתסרחו.
ועכשיו, לסרט עצמו. נתחיל עם הדברים הרעים: הקצב שלו לא ברור, והוא מעט ארוך ונמרח, אם כי 140 דקות הן כמות זעומה ביחס לסטנדרטים של סניידר. כמו כן, כרגיל אצל הבמאי, יש בעיה עם הארכי-נבלים: מנהיג הזומבים כאן נראה כמו סולן של אחת מאותן להקות מטאל שמשתתפות באירוויזיון. הוא לא מאיים, וגם לא מצחיק - סתם מביך.
למרבה המזל, והדברים נכתבים בידי מי שלא חיבב כמעט אף אחד מן הסרטים הקודמים של סניידר, יש ב"צבא המתים" די והותר מעלות שמפצות על חסרונותיו.
קודם כל, מדובר למעשה בארבעה-חמישה סרטים במחיר של אחד, ויש בו קצת לכל צופה ולכל טעם. "צבא המתים" הוא גם סרט זומבים, גם סרט שודים, גם סרט פוסט-אפוקליפטי עם מסרים פוליטיים וחברתיים, גם קומדיה שחורה וגם דרמה אפקטיבית על יחסים בין אב ובתו, שכן מתברר כי למנהיגם של שכירי החרב יש עניינים לא פתורים עם הבת שלו.
שתי הדמויות הללו מוצלחות, וכך גם השאר. "צבא המתים" מציג קולקציה ענפה של דמויות, מכל הלאומים, הצבעים והזהויות המיניות, ובניגוד לנהוג היום בהוליווד, הגיוון הזה לא נראה מאולץ, אלא טבעי ואורגני, והוא באמת ובתמים מוסיף לסרט הרבה צבע ואופי.
הליהוק ותצוגות המשחק משובחים גם כן. את מנהיג הצבא מגלם דייב בטיסטה, מתאבק לשעבר שעשה את הפריצה הקולנועית שלו בתחילת העשור הקודם ב"שומרי הגלקסיה", ומאז הקסים גם ב"שוטר על הדרך" ו"המרגל שלי", וכאן ממצב את מעמדו כענק הרגיש הכי עוצמתי ונוגע שיש כיום בהוליווד. השחקנית הבריטית אלה פורנל, שלאחרונה כיכבה ב"בלגרביה", מפגינה הופעה מצוינת גם כן כבתו. מן הצד השני של התעלה מגיעה נורה ארנזדר, שחקנית צרפתייה מהממת שבין השאר שיחקה בסדרה "מוצרט בג'ונגל", וזוהרת אף היא. הרשימה עוד ארוכה ונציין מתוכה רק את טיג נוטרו הנפלאה. איזה כיף שזכינו בה ולא בכריס ד'אליה הקריפ.
ומעל כולם, פורח כמובן הנמר-זומבי הדיגיטלי. הוא אחראי לכמה מן הסצינות המטורפות כאן, וכפי שאפשר לצפות מסרט עם עלילה כל כך אקסטרווגנטית, לא חסרות כאלה. חבל היה לי שצפיתי בו בקולנוע ריק כמעט לחלוטין: זה בדיוק מסוג הסרטים שכדאי לצפות בהם באולם מפוצץ, ורצוי גם מתודלק, שבו הקהל מתפקע מצחוק ומריע לשטויות המופלאות שמתחוללות על המסך.
גם הספה היא לא מקום אידיאלי לצפות בסרט, אבל זה מה יש כרגע, וגם זה משהו. אמנם, "צבא המתים" נשמע כמו שם מרתיע, בטח בתקופה כזו; אך בצד הארס וההרס, יש בו גם הרבה רגש, כיף והומור, והוא לבטח התוצר הקולנועי הכי מוצלח שעלה בנטפליקס בחודשים האחרונים.