פרק האיחוד של "חברים" הוא מפלצת בידור שאי אפשר לעמוד בפניה

אז אף אחד לא אמר לך שזה הולך להיות ככה, אה? אוי "חברים", "חברים". אולי תופעת התרבות הכי גדולה ומפלצתית שיצאה משנות התשעים. אם נוציא שניה מהבוידעם את מאבק הסיטקומים הגדול, אז "סיינפלד" אולי הייתה חשובה וטובה ממנה בכמה דרגות, אבל "חברים" אוכלת אותה מבחינה כלכלית, מבחינת כמות הקהל, מבחינת ההצלחה הבינלאומית המטורפת, וגם מבחינת העובדה הלא תמיד נעימה ש"חברים" היא מוצר הניינטיז שנשאר הכי פופולרי בימינו.

ובהרבה מאוד צדק – מדובר במכונת הסיטקום המושלמת. היא פיצחה את השיטה שאף אחד אחר לא יכול לפצח. "סיינפלד" היתה רדיקלית יותר, מצחיקה יותר, עמוקה ואפלה יותר. "חברים" לעומת זאת, היתה מהוקצעת יותר, מניפולטיבית יותר, ומחממת את הלב יותר. נכון, חיים סביבנו אנשים שהחליפו את האישיות שלהם באהבה לסדרה "חברים", אבל זה רק מדגיש כמה ההשפעה שלה הייתה עצומה. והכי חשוב להגיד זה שהיא מצליחה להיות להיט סטרימינג גם היום, 17 שנה אחרי שהפרק האחרון שודר. זה לא רק ילדי דור האיקס שמנסים לחוות נוסטלגיה מתוקה, אלה גם ילדי דור הזד והמילניאלז שאיכשהו מתחברים אליה מחדש. 

לכבוד שנה לעליית HBO MAX, שירות הסטרימינג היוקרתי של וורנר שמשך אליו את כל הפרקים של "חברים", החליטו בחברה להפיק פרק איחוד ענק ל"חברים". למרות בשנה האחרונה השירות הציג סרטי ענק באותו היום שהם יוצאים לקולנוע, פרק איחוד של "חברים" זה עדיין נשק יום הדין שלהם, האירוע הזה שידווחו עליו אפילו במהדורת החדשות של ישראל, מדינה שיש מספיק מה לדווח בה גם ככה. לפני כשנתיים כל הצוות של "חברים" העלה תמונת סלפי שלהם ביחד, וזו היתה בזמנו התמונה שחצתה את מיליון הלייקים הכי מהר בהיסטוריה. זה לא האיחוד של הביטלס פה, אבל יש לאנשים האלה חתיכת כוח שאסור לזלזל בו.

"חברים: האיחוד" (צילום: HBOmax)

אז מה היה באיחוד עצמו? כמובן שלא פרק חדש. מה הטעם? הקהל ישנא את זה, הקאסט ישנא את זה, ולמה לעשות את הדבר עצמו כשכל מה שאנשים רוצים זה לחגוג את זה שהם אוהבים את "חברים"? אז כן, פרק האיחוד של "חברים" הוא פרק נוסטלגיה והתרפקות על העבר, באותו הפורמט שכל תוכניות האיחודים בשנים האחרונות הלכו אליו. רק בגדול יותר. למען האמת, די בענק. וורנר לא חסכו פה כמעט כלום. מדובר בשעה ארבעים וחמש של מפגן כוח מוחלט. מלא מלא כמו שאוהבים לומר עכשיו. מפורסמים כמו סידני קרופורד וג'אסטין ביבר יופיעו לשניות בודדות, מפורסמים כמו דיוויד בקהאם יספרו על איך כשהם במצב רוח ירוד הם יראו פרק של "חברים" (אתה במצב רוח ירוד דיוויד? מה אתה, אנושי?), ואפילו פעילת זכויות האדם והאדם הצעיר ביותר שזכה בפרס נובל לשלום, מלאלה יוספזאי, תבוא לספר כמה היא אוהבת את "חברים". ואני לא מתכוון להתווכח עם אף אחת ששרדה את זוועות הטאליבן ומה שהיא בחרה לעשות עם החיים שלה אחר כך זה לצפות ב"חברים". 

"חברים: האיחוד" (צילום: HBOmax)

הפרק עצמו בנוי מכמה חלקים שנעים לסירוגין מאחד לשני, כשבמרכז שני אירועים גדולים. הראשון – חברי הקאסט מטיילים כביכול לבדם בתוך הסט העצום של "חברים" לראשונה מאז שהסדרה ירדה. הם מתחבקים, מתרגשים, מעלים זכרונות. הם אפילו עושים חידון "חברים" משלהם ומנסים להראות כאילו כל הפרטים האלה כמו "של מי הקול הזה" ממש חשובים להם. גם פה, וורנר לא חסכה, ברמה של להביא את השחקן המקורי שהיה בפרק אחד של "חברים" בתור כפיל הידיים של ג'ואי. ועדיין, החלק שהקאסט נמצא לבד הוא החלק הכי נחמד של פרק האיחוד. וגם אם הם משחקים היטב, לפחות הם נראים כמי ששמחים להיות אחד עם השני, להעלות קצת זכרונות ולדבר על איך הם הרגישו בזמן אמת. אלה הרגעים היותר כנים של כל הספיישל. זה גם מאפשר להתרגל קצת לאיך שכולם נראים, כי זה אירוע מאוד מאוד קשוח. מאט לבלאנק נראה כמו אבא קשוח שצועק על הילדים החצופים של השכנים לרדת מהדשא שלו. ליסה קודרו נראית מבועתת כשהיא צריכה לשיר שוב את "סמלי קאט". האישה הזאת לא עברה מספיק?

"חברים: האיחוד" (צילום: HBOmax)

החלק השני, והמעצבן הרבה יותר, הוא כשהקאסט יושב אל מול המזרקה המפורסמת מהפתיח, ואת האירוע מנחה ג'יימס קורדן. אם תהיתם מה יכול להיות יותר מביך מלראות את קורטני קוקס בימינו, אז ג'יימס קורדן מקפץ על הספה שלו בהתלהבות מכל שאלה עלובה שכנראה נלקחה מהיומן שלו מהחטיבה – זה הדבר. קורדן פה בשביל להראות לקהל עד כמה הכל חד פעמי, מרגש, ובעיקר – יקר. מאוד יקר. הוא מכריז על עוד אורח מיוחד באותה התלהבות כאילו הוא נותן לכל אחד מהקהל מכונית חדשה. ג'יימס קורדן כל כך גרוע שגם אם הוא יופיע בביאת המשיח ואחרית הימים הוא יהפוך את האירוע לבלתי נסבל.

"חברים: האיחוד" (צילום: HBOmax)

באחד הרגעים היותר תמוהים של הספיישל, מופיעים אנשים שונים בכל העולם לספר לנו עד כמה "חברים" נתנה להם כוח. זהו רגע שמנסה להפוך בדיעבד את "חברים" לסדרה עם רגישות חברתית כלשהי, כאילו לא מדובר בסדרה על שישה קונפורמיסטים לבנים שגרים בניו יורק וכל פרק הם מוצאים מישהו חדש שעשה משהו פחות מקובל חברתית בשביל לצחוק עליו. אבל נו, צריך להלביש איזו אווירת Woke גם על "חברים", מסתבר. יש ל"חברים" הרבה דברים שאפשר לחגוג אותם, ואכן חוגגים אותם בספיישל, כמו למשל יכולות הסלפסטיק של הקאסט וכמות בדיחות מפחידה, המקצועיות המשוגעת של צוות הכותבים ששכתב על המקום את הבדיחות אם הקהל לא צחק מספיק, העובדה שהם באמת הצליחו לסחוב את הסיפור למשך די הרבה עונות. לחגוג את הרגישויות החברתיות של הסדרה זה קצת לקחת את זה רחוק.

אירוע האיחוד של "חברים" אינו משהו שרוב בני האדם באמת זקוקים לו בחיים שלהם. אבל אחרי שנת קורונה שבה העולם הפך לכל כך לא יציב, כשהבנו שהחיים שלנו יכולים להשתנות מהקצה אל הקצה בתוך כלום זמן, זה רק הגיוני שיותר ויותר אנשים מצאו נחמה בנוסטלגיה חמימה לזמנים שבהם הם הרגישו שיש להם יותר שליטה, שהם גדלים ומתפתחים ושלעולם היה איזשהו היגיון שהם יכלו להבין. באווירה כזאת, "חברים" מתאימה כמו כפפה ליד – זו סדרה של התבגרות, על משפחה, על קשרים אנושיים, שמתרחשת בעולם שהרבה מאיתנו מרגישים שהם מבינים הרבה יותר מהעולם שהם חיים בו עכשיו. בנקודה הזאת, האיחוד של "חברים" מגיע בדיוק בזמן. מי שממש אוהב את הסדרה הולך להתחרפן מאושר. המפיקים של האירוע הזה עשו הכל בשביל לרצות את הקהל כמה שיותר, בדיוק כמו שהמפיקים של "חברים" עשו באמת הכל בשביל לרצות את הקהל שלהם. פרק האיחוד של "חברים", בדיוק כמו "חברים" המקורית, הוא מפלצת בידור אימתנית שאי אפשר לעמוד בפניה.