קיימות מיליון שיטות לייצר פרובוקציה בטלוויזיה, אבל "ערוץ אפס" בחרו בדרך הקלה מכולן. פרק הבכורה של תוכנית הסאטירה החדשה של כאן 11, ששודר בחמישי בערב כמעט בלי יח"צ ורעש מקדים, היה כל כך חלש, מגוחך, מתאמץ וחסר תחכום, עד שברור לכל הדיוט כי סדרת המערכונים הזאת חייבת פרובוקציה זולה כדי שמישהו יבחין בה. אז היא הקיאה כאלו בכמויות.
כשמדברים בישראל על סאטירה פוליטית, נקודת ההשוואה הבסיסית היא תמיד "ארץ נהדרת", אולם "ערוץ אפס" כל כך רחוקה משם. בדיחות משומשות שנטחנו במשך שבועיים בטוויטר, ניסיון אובססיבי לעקוץ באכזריות כל מה שנגוע בגוון ימני וחיקוי מביך של מהדורה פיקטיבית הופכים את "ערוץ אפס" לגרסה השמאלנית של "לאטמה". ואין בזה קמצוץ של מחמאה.
ומכיוון שהיא לא מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה, אז בשם הסאטירה, "ערוץ אפס" בוחרת בפרובוקציה כדי להתבלט ולהרעיש. בתוך 21 דקות הספיקה להתנגח בח"כים מהליכוד, בנוער הגבעות, בארגון להב"ה וביועמ"ש; היא גם כינתה את עמית סגל "בן של טרוריסט" והשתמשה באלונה סער (הבת של, כזכור) כדי לנגח את נתניהו בפריים טיים של השידור הציבורי, כולל קללה עסיסית שסער מסננת כלפי ראש הממשלה בתור הפאנץ' של המערכון. לא מפתיע שאפילו הקולגות מחברת החדשות של כאן, כמו דוריה למפל, אסף ליברמן ועקיבא נוביק, זעקו געוואלד ברשתות החברתיות כנגד המערכונים המתריסים שהשתחלו ללוח השידורים של התאגיד.
"סיינפלד" נחשבת לסדרה גאונית כי היא הצליחה, למשל, לעשות פרק שלם ואייקוני על אוננות מבלי לומר את המילה המפורשת אפילו פעם אחת. מילים גסות או ירידות פוגעניות הן הדרך הקלה ביותר להצחיק, אך זו גם הדרך הכי פחות מתוחכמת. ל"ערוץ אפס" חשוב יותר לעצבן מאשר להצחיק, וזה מקור הבעיה.
לא צריך להיות פרופסור להומור כדי להבין שלא כל בדיחה תצחיק בכל מצב. יש כאלה שיעבדו רק מול קהל ספציפי, אחרות יצחיקו בטיימינג מסוים בלבד, אבל כשמתעסקים בנושאים רגישים חובה להיות מדויקים, ובעיקר מאוד מאוד מצחיקים, כדי שזה יעבוד. אחרת, כל מה שנשאר זה רק להיאחז בפרובוקציה, כמו בקרנות המזבח, ולצעוק בהתגוננות: אבל זאת היתה סאטירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו