"אגדת חורבן": סרט שהוא פרויקט אמנותי מרשים – אבל חלול

"אם אתה רוצה להעביר מסר, תשתמש בווסטרן יוניון". הציטטה הזאת משויכת בדרך כלל למפיק ההוליוודי סם גולדווין, אם כי ככל הנראה היה זה התסריטאי מוס הארט שניסח אותה קודם לכן. כך או כך, שני היהודים האלה ידעו משהו על איך מספרים סיפור טוב. 

סיפור המרד היהודי באימפריה הרומית בשנת 66 לספירה, שהידרדר למלחמת אחים והוביל לחורבן בית המקדש השני, הוא ללא ספק סיפור טוב. אבל התסריט שכתבו שולי רנד וגידי דר כל כך ממוקד בהעברת מסר חשוב על תוצאותיה ההרסניות של שנאת חינם, שהוא מזניח את עיצוב הדמויות שמובילות את הסיפור ומתווכות בין הצופים לבין פיסת ההיסטוריה המתוארת ב"אגדת חורבן".

הגיבורים של אפוסים היסטוריים, כמו אלה שנוצרו בהוליווד בשנות החמישים וגוללו סיפורים מהתנ"ך ומימי האימפריה הרומית, הם לעיתים קרובות גזירי קרטון (לכן רובם נראים היום מיושנים מאוד). הסרטים עתירי התקציב האלה ודאי שימשו כאחד המודלים של "אגדת חורבן". אך משום שהתקציב הנדרש למימון סרט כזה יקר יותר מהתקציב של כל הקולנוע הישראלי במאה הנוכחית גם יחד, גידי דר ("האושפיזין") פנה לאפיק יצירתי מקורי. 

"אגדת חורבן" מורכב מלמעלה מ-1,500 ציורים של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט שעבדו על "ואלס עם באשיר". רק שהפעם לא מדובר באנימציה, אלא בציורים דוממים. לפעמים המצלמה מטיילת על פני הציורים כדי להוסיף תנועה, אך לרוב היא נותרת סטטית והציורים מתחלפים מול עיני הצופים כמו בפנס קסם. מה שאמור להעניק חיים לאיורים הם קולותיהם של מיטב שחקני ישראל, אבל בעיני הצופה החתומה מעלה זה עדיין נראה ונשמע כמו דפדוף בספר ילדים, או כמו חזיון אור-קולי המוצג במוזיאון. זה אמנם חזיון אור-קולי מושקע מאוד, אלא שחזיון כזה אינו דורש עומק דרמטי, ואילו סרט שמספר סיפור בהחלט זקוק לו. והוא מאוד חסר כאן.

את הסיפור – המבוסס על מקורות תלמודיים ועל ״מלחמות היהודים ברומאים״ מאת יוסף בן מתיתיהו – מוביל פשוט העם בן בטיח (שולי רנד), המכונה בתלמוד "אבא סיקרא", שיום אחד נמאס לו. בירושלים שולטים עשירים מושחתים המקורבים לאימפריה הרומית, וכל השאר סובלים מעוני מחפיר. דודו של בן בטיח, רבן יוחנן בן זכאי (מוני מושונוב) מטיף למתינות, אך האחיין מורד בתורתו והופך למנהיגם של הסיקריים הקנאים.

בתחילת המרד בן בטיח משתף פעולה עם הלוחם שמעון בר גיורא (עמוס תמם) אך בהמשך דרכיהם נפרדות. אחרי נפילת הגליל בידי חילות הרומאים שמגיעים מצפון, יוחנן מגוש חלב (יגאל נאור) מגיע לירושלים ומציע את עזרתו. המורדים פותחים בפניו את השערים ובהמשך מצטערים על כך. במקום לאחד כוחות, הפלגים השונים נלחמים אלה באלה, בזמן שהכוהנים בהנהגתו של בן-גמלא (זאב רווח) ממשיכים לשחוט כבשים ולהקריבם לאלוהים הרעב שבשמים. 

בשולי הסיפור יש גם שתי נשים – אמו הדואגת של בן בטיח (ריטה שוקרון) והמלכה היהודייה ברניקי (יעל אבקסיס) שנוסעת לגליל ומפתה את טיטוס, מפקד החילות הרומאים, בתקווה להציל את ירושלים. כמו בכל האפוסים הרומאיים שנוצרו בהוליווד, סצנת האהבים מתרחשת בבית מרחץ מפואר, והדימוי הזה תומך בהיאחזות של הסרט בדיכוטומיה הישנה של האמא והזונה.

מהלכי המרד המתוארים בסרט נאמנים למקורות היהודיים, ויש לציין שאלה לא בדיוק מסמכים היסטוריים אלא סיפורי מוסר המאוגדים תחת השם "אגדות החורבן". מעצם היותם אגדות, גיבוריהם אינם מפותחים מעבר לתפקידיהם הסמליים במשל על שנאת חינם שמחוללת חורבן. לליקוי הזה בתסריט תורם גם הרובד החזותי של הסרט. האיורים עתירי הפרטים, שעוצבו בהשראת ציורי רנסנס, אמנם מרהיבים ומרשימים בהיקפם, אבל דווקא העיצוב של הגיבורים לוקה בחסר. רוב התקריבים של בן בטיח או של ברניקי או של חייל בהמון חושפים פנים חסרי מבע. ביחד עם הדיאלוגים ממוקדי הנושא אנחנו מקבלים מצגת במקום דרמה אנושית. לכן אהבתי יותר את הציורים שמביטים מלמעלה על מרחבים והמוני אנשים, וגם את החלקים בסרט שמאוירים באופן מופשט יותר. 

"אגדת חורבן" הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין רנד החרדי לבין דר, פולונסקי ופאוסט המזדהים כחילוניים. אולי בשל כך נדמה שחלקים מהמסר שלו מתפענחים באופן שונה על ידי צופים שונים. האם המלחמה על בית המקדש מייצגת את הסכנה שבאמונה פנאטית באלוהים, או שהיא משל לשנאה בין חילונים לחרדים ובין שמאלנים לימנים? האם חורבן בית המקדש עצמו הוא אסון, או שהוא רק דימוי לחורבן העם? כצופה חילונית (גם אם לא צמחונית) בית המקדש שקירותיו מוזהבים ורצפתו מדממת נראה בעיני כבית מטבחיים – כלומר, ברוך שפטרנו. לא התרשמתי שזאת נקודת המבט של הסרט, אבל התרשמתי שיש כאלה שמעדיפים לקרוא אותו כך. כלומר עם היותו ממוקד, המסר של הסרט גם עמום. וכשמרכז העניין הוא המסר, גם זו בעיה. לכן בסופו של דבר זה פרויקט אמנותי מרשים, אבל חלול.

★★2 כוכבים
בימוי: גידי דר. עם שולי רנד, מוני מושונוב, עמוס תמם, יעל אבקסיס. ישראל 2021, 93 דק'