הכי גבוה: אל תפספסו את המנון האהבה הזה לרחובות ניו יורק
"שכונה על הגובה" של לין מנואל מירנדה (המילטון) הוא מהעיבודים הטובים ביותר שנעשו בשנים האחרונות בקולנוע למיוזיקלס בימתיים. מדובר בטקסט תרבותי עדכני לחלוטין המשלב פסקול נהדר ועריכה קצבית על המתח בין חלומות אישיים וקהילתיות שהופכת את רחובות השכונה לבית. רוצו לראות
נתחיל מהשורה התחתונה – אני אוהבת את המיוזיקל הקולנועי הזה בהתלהבות. המוזיקה היא לא בהכרח זו שאני בוחרת להקשיב לה ביום יום, אבל הכישרון של כל המעורבים בהפקה מתפרץ מכל פריים ופריים. בשנים האחרונות ראינו לא מעט עיבודים קולנועיים למיוזיקלס בימתיים, וכמה מהם אפילו שברו קופות וזכו באוסקרים. "שכונה על הגובה" הוא ללא ספק מהטובים שבהם, והוא עוקף בקלילות להיטי מסך כמו"עלובי החיים" ו"מאמה מיה!". יש אנשים שחווים אותו כארוך מדי, כנראה משום שהוא מגולל סיפור צנוע, אבל אני אהבתי את הפריסה שלו ואת השילוב בין דרמה קטנה למחזמר גדול ורחב.
זה התחיל כמיוזיקל ראפ וסלסה קצר שסטודנט בן 19 ממוצא פורטוריקני בשם לין מנואל מירנדה כתב בשנתו השנייה באוניברסיטה. שלוש שנים אחרי כן הוא הרחיב אותו למחזמר באורך מלא שזכה להצלחה נאה בברודוויי, כולל פרס הטוני למחזמר הטוב ביותר. המחזמר הבא שלו – עיבוד מוזיקלי לסרט "מעודדות צמודות" – אכזב בקופות למרות שהוא ממש חמוד. אבל מירנדה לא עצר ללקק את הפצעים והספיק לעשות עוד המון דברים ולצבור עוד פרסים לפני שיצר את אופרת ההיפ הופ "המילטון", שיש להניח ששמעתם עליה. לקינוח הוא כתב שירים ל"מואנה" של דיסני.
הזכויות לעיבוד קולנועי של "שכונה על הגובה" נרכשו כבר ב-2008, כלומר לפני "המילטון", אבל ההפקה לא קרמה עור וגידים. ההצלחה המטורפת של אופרת ההיפ הופ על ההיסטוריה האמריקאית ב-2015 ודאי הפיחה רוח חדשה במפרשי המחזמר על הקהילה ההיספנית בוושינגטון הייטס שבצפון מנהטן (הסרט רומז לכך באמצעות רינגטון של אחד הטלפונים, שהורם משירו של המלך ג'ורג' ב"המילטון").
זה סיפור על בני מהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית ומקובה שהוריהם הגשימו את החלום לעזוב את ארצם הענייה ולהשתכן בארה"ב, אך גילו שהחיים שם לא משהו ושעבודה קשה לא בהכרח מניבה הצלחה. לצאצאים יש חלומות אחרים שקוראים להם לעזוב את השכונה – אוסנבי רוצה לחזור למולדת ולהחיות את הבר של אביו על חוף הים; ונסה רוצה להיות מעצבת אופנה ולגור בווסט וילג'; דווקא נינה שנסעה ללמוד משפטים באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, התגעגעה הביתה ונשרה מהלימודים. גם לדמויות המשנה יש רצונות, שחלקם סותרים את אלה של הגיבורים – אבא של נינה יעשה הכל כדי שהיא תחזור ללמוד, בני מאוהב בנינה ורוצה לחדש את יחסיהם, והסבתא של השכונה מתגעגעת לארצה היפה אך גם זוכרת מדוע אמה בחרה לעזוב. אם יש לי תלונה על הסרט הרי היא שרגעי ההארה של הדמויות הראשיות לא מאוד משכנעים. אבל זה לא העיקר.
"שכונה על הגובה" מצטרף למסורת ארוכה של מיוזיקלס ניו יורקיים. האבות הישירים שלו הם "סיפור הפרוורים" (שגרסה קולנועית חדשה שלו צולמה ברחובות סמוכים ממש באותו זמן ותצא למסכים בדצמבר), "שגעון המוזיקה" ו"רנט", שכמותו מספרים על צעירים לא מסופקים מקהילות אתניות המתגוררות בשכונות העניות של העיר. יש גם רפרנס ברור ל"כנר על הגג", שעוסק ברצונות המתנגשים של אב ובנותיו בקהילה אתנית במקום אחר. ברקע מהדהדים גם סרטי השכונה של ספייק לי, רק בלי הזעם והמררה.
ההבדל הבולט בין "שכונה על הגובה" לטקסטים שקדמו לו הוא שכאן אין דרמות גדולות, ואין אלימות – המוות היחידי הוא טבעי. במקום קונפליקטים על רקע גזענות,המחזמר מציע מארג של סיפורים על קהילה חמה, שחבריה בעלי החלומות מגלים שלמרות הכל השכונה היא בית. אולי כדי להטעין את המרקם הדרמתי העדין במתח כלשהו, התסריט (כמו המחזה המקורי) כולל הפסקת חשמל כללית שנמשכת שלושה ימים ומניבה שירים דו משמעיים על היותם של התושבים powerless (חסרי חשמל וגם חסרי אונים). בסופו של דבר לאירוע הזה אין השפעה של ממש על ההתרחשויות, אבל הוא מצטלם יפה, ומספק הזדמנות לשלוח את כולם לריקוד סוחף בבריכה.
הכוריאוגרפיה עתירת ההשראה של המוני רקדנים ושל המצלמה, בשילוב עם הפסקול הנהדר והעריכה הקצבית, מייצרים עוד ועוד רגעים קולנועיים ססגוניים. "שכונה על הגובה" הוא מחזמר הוליוודי קלאסי במובן הנוסטלגי של המלה וגם טקסט תרבותי עדכני לחלוטין. הריקוד הראשון מצולם דרך השתקפות בחלון חנות המכולת של אוסנבי, לפני שהוא יוצא להצטרף אל הרקדנים ברחוב, וזה דימוי יפהפה לתמה המרכזית של הסרט, על המתח בין החלומות האישיים לבין הקהילתיות שהופכת את רחובות השכונה לבית. הסרט מרהיב ביופיו גם ברגעים האינטימיים ואני צופה מועמדות לאוסקר לצלמת אליס ברוקס. הבמאי ג'ון מ. צ'ו, ממוצא סיני דווקא, התנסה בבימוי שירים וריקודים בשניים מסרטי "סטפ אפ" לפני שביים את הלהיט הסיני-אמריקאי "עשיר בהפתעה". כאן הוא מתגלה כבמאי מחונן של מיוזיקלס, ושל אווירה.
הקאסט ההיספני מורכב מצעירים לא מאוד מוכרים בתפקידים הראשיים, ומשחקני טלוויזיה מעט יותר ותיקים ומוכרים בתפקידי המשנה. את הכל מוביל אוסנבי בגילומו של אתוני רמוס המקסים ("המילטון", "בטיפול" עונה 4) שניחן בכל מה שצריך בשביל להפוך לכוכב. אני מאוד מקווה שזה יקרה לו. גם לזלי גרייס (נינה), מליסה בררה (ונסה), קורי הוקינס (בני) והנער גרגורי דיאז הרביעי (סוני, בן דוד של אוסנבי) נאווים ומוכשרים. השחקן הכי מוכר בסרט הוא ככל הנראה ג'ימי סמיתס בתפקיד אבא של נינה, והוא מספק נוכחות נעימה וגם שר לא רע.
את בעלת המספרה השכונתית מגלמת דפנה רובין-וגה, שהיתה מימי המקורית בהפקה הבימתית של "רנט" אך הוחלפה בעיבוד הקולנועי הכושל על ידי רוזריו דוסון. הופעתה כאן כדיווה של השכונה היא מעין נקמה קטנה ומאוד מספקת. סטפני ביאטריס מ"ברוקלין 99" ודשה פולנקו מ"כתום הוא השחור החדש" מוסיפות פלפל כעובדות המספרה. בתפקיד קטן וכואב כאביו השתיין של סוני (דמות שלא היתה קיימת במחזה) מופיע כוכב הסלסה מהניינטיז מרק אנתוני, שמוכר בישראל בעיקר כגרוש של ג'ניפר לופז. ואילו הגאון עצמו, לין מנואל מירנדה, שגילם את אוסנבי על הבמה, לקח לעצמו תפקיד קטן כמוכר מעדן קרח שדוחף את עגלתו ברחובות ונאבק על פרנסתו. אם אתם אוהבים מיוזיקלס, לא תרשו לעצמכם להפסיד את ההמנון המרומם הזה לקהילה ולרחובות של ניו יורק.
4.5 כוכבים
In the Heights בימוי: ג'ון. מ. צ'ו. עם אנתוני ראמוס, לזלי גרייס, קורי הוקינס, מליסה בררה, ג'ימי סמיתס. ארה"ב 2021, 143 דק'