אהוד מנור, מגדולי כותבי השירים בעברית, היה נער בבית הספר הריאלי בחיפה כשראה את שושנה דמארי מככבת בהצגה המוזיקלית "שולמית" בסוף שנות ה-50. היא הייתה אז כבר כוכבת גדולה, שגם אביו המנוח עוד העריץ. ללא קשר, כתב מנור בספר שכינס מבחר משיריו, "בשושנה דמארי התאהבתי בכוחות עצמי... כמו שמתאהבים בגיל ההתבגרות".
ליד המילים האלה הצמיד את "לשיר איתך", בדואט שכתב לה ולבועז שרעבי בשנות ה-80, וזכה רק השנה בתואר הדואט האהוב בכל הזמנים במצעד מיוחד שערכו בוואלה! ו-eco99fm. את השיר, שכולו מחווה לשירתה של דמארי, פתח כזכור מנור במילים: "לך רציתי להודות מזמן - באורך הרם נבטו שיריי".
מהרושם האדיר על מנור הנער ועד למצעד שנערך בעומק 2021, השיר הזה הוא דוגמה יפה לאופן שבו דמארי, שאינה בין החיים כבר כ-15 שנה, שומרת על מעמדה כאייקון גדול מהחיים כבר בערך 80 שנה. בישראל, שבה נדמה לפעמים שהזיכרון הקולקטיבי רק הולך ומתקצר, ובעוד רבים מהכוכבים בני דורה נשכחו מזמן, מדובר בתופעה נדירה.
כעת, בניסיון לפצח את דמותה, עולה "המלכה שושנה" - סרט תיעודי ארוך ומצוין של השותפים קובי פרג' ומוריס בן מיור ("פוטו פרג', "להאיר את יוסי" על יוסי בנאי). ככל האפשר, הסרט (שמשודר בימים אלו ב-HOT8 אחרי שהוקרן בקיץ בדוקאביב) מגולל את סיפורה של "מלכת הזמר העברי" בגוף ראשון, באמצעות הקלטות שלה, סרטי ארכיון, סרטים ביתיים, ומעט דמויות מסביבה שמתראיינות עליה. רבים מהם מתארים קסם דומה לזה שתיאר מנור, בעוד אחרים מדגישים את הצדדים האישיים הפחות נוצצים בחייה של כוכבת בינלאומית.
בשנים האחרונות נעשו כמה וכמה פרויקטים תיעודיים על אייקונים מוזיקליים בישראל, ו"המלכה שושנה" הוא אחד השלמים שבהם. זה דיוקן עשיר, שמצליח לגעת בקשת של נושאים, מיחסיה עם שותפה המוזיקלי משה וילנסקי דרך הבחירה שלה להיות אשת קריירה טוטאלית ולמצות את הפוטנציאל שלה בעידן שדרש מנשים להישאר בבית ולהקים משפחה, ועד היותה אייקון אופנה.
נדמה שכוחו של הסרט הוא בצורה לא פחות מאשר בתוכן. מדובר בחגיגה לעיניים, מלאה בדימויים מסחררים וזוהרים. זאת אמנם קלישאה, אבל יוצרי הסרט הצליחו באמצעות חומרי הגלם שעמדו לרשותם להצמיד לקולה של דמארי פנים ואישיות וחיים, ולהחיות אותה ככל האפשר.
מעל לכל, אחד הדברים הכי שובי לב בסרט הוא הנכחת דמות בתה של דמארי, נאווה, באמצעות הקלטות והקראה של מכתבים שכתבה להוריה, כילדה וכאישה צעירה. במילים קורעות לב היא מתארת את הגעגועים לאמה המופיעה בעולם, הרחק ממנה, ואת ניסיונותיה לקרב מחדש בין הוריה. נאווה, שלא הגשימה את חלומה להיות זמרת בעצמה, הלכה לעולמה אף היא לפני כעשור. בסצינת הסיום החונקת של הסרט, היא מבצעת בטקס האשכבה של אמה את "היו לילות", במה שמשמש כפרידה לא רק מאדם ואף לא רק מאייקון, אלא מדור שלם.
אחרי המחמאות, יש דבר מה נוסף שצריך להגיד. תוך כדי צפייה בסרט הופתעתי להבחין כי יש צמד מילים שכלל אינו מוזכר בו - אולי הוזכר כשמצמצתי, אך לא יותר מכך - "יפה ירקוני", מי שבמשך שנים הייתה במעמד דומה לזה של דמארי, מזוהה כמוה עם שירי המלחמות ולעתים מתוארת כמתחרה שלה.
גם אם הייתה זו יריבות מדומיינת לחלוטין, וגם אם ללא ספק היה בידי היוצרים שפע של חומרים מהארכיון גם בלי להזדקק לדמותה של ירקוני, השמטתה מהסרט היא המחשה לנקודת התורפה הגדולה ביותר של "המלכה שושנה": השאיפה לגולל את הסיפור האישי מחמיצה את ההקשרים החברתיים, התרבותיים והלאומיים הרחבים יותר בקריירה של דמארי - התפקיד התרבותי העצום של הבמה הקלה בתקופת המנדט (דמארי פרצה בתיאטרון לי-לה-לו); המשמעות של השירה התימנית בזמר העברי המוקדם וההקשר החברתי שלה; שירי המלחמות ברפרטואר שלה והזיהוי הלאומי שלה; ושאר הביטויים שעיצבו את התרבות בארץ ישראל ובמדינת ישראל בשנות ה-40 וה-50, שמתוכם בנתה את עצמה כמלכה.
העיסוק ברוב ההיבטים האלה, שהם מהותיים להבנת המקום של שושנה דמארי בתרבות הישראלית, הוא שטחי ואנדקוטלי, אם בכלל ישנו. בהתאם, הסרט נמנע מלתת תשובות או פרשנויות משלו לשאלה מה הפך את דמארי למגדלור. בכך, יש להודות, הוא אינו שונה מרוב היצירות שיצאו בישראל בז'אנר הזה בשנים האחרונות.
ובכל זאת, אם נשים את הדברים האלה בצד, במבחן הסופי, אולי החשוב ביותר, "המלכה שושנה" הצליח בענק. בסיומו, הדבר שהכי התחשק לי לעשות זה להקשיב לשירים של דמארי מכל השנים. מי יודע, אולי בזכותו, חלקם יחזרו לתודעה, כמעט מאה שנה אחרי שנולדה בתימן הזמרת שתשנה את הבידור הישראלי לנצח.