באחד הפרקים הכי חמודים של "המפץ הגדול" מטלטלת פני את עולמם של החנונים מהדלת ממול עם מונולוג שלם על זה שאינדיאנה ג'ונס בעצם לא תורם כלום לעלילת "שודדי התיבה האבודה", אלא משמש רק צופה מהצד (שאמנם מנסה, אבל לא באמת מצליח להפריע) למהלכים שכל-כולם יוזמה וביצוע של הנאצים הדולקים אחר ארון הקודש. נזכרתי בפרק הזה ובתובנה הבאמת מטלטלת הזאת – כן, מבקר קולנוע חנון, עד כאן אני מרגיש את גלי ההלם שלכם – בדרך חזרה מ"ג'אנגל קרוז", סרט שמאוד רוצה להיות "שודדי התיבה האבודה" (ו"המומיה", ו"שודדי הקריביים"), ומצליח בדיוק איפה שהוא לא היה רוצה.
אמילי בלאנט היא לילי, מדענית עצמאית שחלום חייה הוא איתור של עץ עתיק בעל כוחות ריפוי מיתיים אי שם באמזונס. אנחנו בשנות ה-30 של המאה ה-20 והממסד הרפואי לא לוקח אותה בשום סוג של רצינות, גם כי היא "אישה שלובשת מכנסיים" – המכנסיים הם עניין גדול בסרט הזה – וגם כי בואו, היא מחפשת עץ. אבל ד"ר לילי לא מוותרת בקלות, בעיקר לא אחרי שהיא מוצאת חפץ דמוי קמע שאמור להיות המפתח לאיתורו של העץ האמור, אז היא פשוט יוצאת לאמזונס בליווי אחיה, מקגרגור (ג'ק וייטהול). בנהר היא פוגשת את פרנק (דוויין "דה רוק" ג'ונסון), קפטן מפוקפק של סירה מפוקפקת שאיכשהו זוכה באמון שלה, שזה בכלל לא דומה למפגש עם האן סולו ונץ המילניום ב"מלחמת הכוכבים" ולמה שתגידו דבר כזה בכלל, והשלושה יוצאים ביחד למסע. אלא שברקע מאיימים הנושה של פרנק, נילו (פול גי'אמטי בהופעה פשוט איומה) ובעיקר הנסיך יואכים (ג'סי פלמונס), שמעוניין להשתלט על העץ ועל כוחותיו כדי לקדם את האינטרסים של הצבא הגרמני. כן כן, בדיוק כמו ב"שודדי התיבה".
עכשיו ככה: אחרי כך וכך התפתחויות עלילתיות שלהיכנס אליהן יהיה ספוילר, כשברקע כבר רצות כותרות הסיום, מתברר שהתרומה היחידה של לילי למהלך העניינים היא החזרת אותו קמע למקום שממנו בא מלכתחילה. כל השאר, אבל ליטרלי *כל*, הוא בעצם ההרפתקה הפרטית של קפטן פרנק. לילי היא אפילו לא ממש הזרז שדוחף אותו לדרך; היא רק עוד פרק - אולי לא זניח, אבל כולה פרק – בסיפור *שלו*. ואם לעלילה היא לא תורמת כמעט כלום, הרי שלמבנה הדרמטי היא לא תורמת בכלל, מפני שלילי היא מין לארה קרופט. ובהינתן שקרופט היא סוג של אינדיאנה ג'ונס, ושאותו הדבר נכון גם לדמותו של פרנק, הרי שאנחנו מקבלים כאן שתי דמויות כמעט זהות עם מטרה זהה לגמרי, אבל בהבדל עצום אחד: לו יש סיבות ממש טובות להגיע אל עץ החיים ההוא. לה יש סיבה דרדלה: לעזור לאנושות וכאלה.
הופעות של שחקנים, לרבות הגדולים שבהם, הן במקרים רבים סך כל המוטיבציות של הדמויות שלהם. לא מפתיע שבלאנט עושה כאן את התפקיד הכי חלש בקריירה שלה; סרטו של ז'אומה קולייט-סרה ("היתומה") לא נותן לה שום דבר לעבוד איתו ושום התפתחות לעבור, אלא אם לשחות נחשב אצלכם לאירוע מכונן (אני לא צוחק, הלפני-אחרי שלה כאן מסתכם בסימון וי על רובריקת "שחיתי"). ג'ונסון, שחקן שלדעתי לא מקבל מספיק קרדיט על תזמון קומי וכריזמה לאורך כל הקריירה שלו, יוצא מהבחינה הזאת הרבה יותר טוב, אבל השחקן היחיד ובהתאמה גם הדמות היחידה שבאמת שווה לדבר עליהם הם מקגרגור/וייטהול. רק שלדבר עליו/הם יהיה חתיכת ספוילר בהנחה שלא נחשפתם לסערה זוטא שעורר הליהוק של וייטהול, אז רק אומר שזה באמת מקרה מובהק של הופעה שהיא סך כל מוטיבציותיה. אם יש לסרט הזה לב, זו הסצנה שבה הנ"ל נחשפות. זה לא מציל את "ג'אנגל קרוז", אבל זאת בפירוש נקודת האור שלו.
תראו, זה הרי לא קולנוע גבה מצח. "ג'אנגל קרוז" סרט הרפתקאות לכל המשפחה שמבוסס על המתקן ההוא מפארקי השעשועים של דיסני, וככזה, למרות מגרעותיו הוא היה ממש סבבה אם הוא רק היה ממש סבבה. אבל הוא לא, בכלל לא. האקשן צולע, האפקטים איומים - צריך להיות חוק, באכיפת מלקות, נגד הנפשה של חיות שקיימות במציאות – והתסריט הוא גבב של גניבות (מודעות לעצמן, אבל אז מה) מהסרטים שהוזכרו לעיל. ובעוד שעניין הגבב נסלח איכשהו לאור הגלגולים שעברה ההפקה הזאת, שנולדה עוד בשנת 2004 ובשלב מסוים היו אמורים לככב בה טום הנקס וטים אלן (!), על התסריט חתומים ארבעה אנשים ועל הסיפור שלושה. אז בסדר, זה בעצם רק חמישה אנשים שחולקים שבעה קרדיטים – ג'ון רקה וגלן פיקרה מקבלים קרדיט כפול – אבל זה פשוט פלא מתמטי שכל המוחות האלה לא הגו מחשבה מקורית אחת מלבד סיפור הרקע של מקגרגור (ודווקא על זה כאמור הסרט קיבל בראש, שזה מין צדק פואטי בהפוך על הפוך).
אני בקלות מדמיין את "ג'אנגל קרוז" כסרט על שני גברים שונים, הפוכים תכלס, במסע שאחד מהם לא רוצה לצאת אליו והשני לא בנוי לצאת אליו. לחלופין, אני רואה אותו כפנטזיית אקשן שכל-כולה ג'וי רייד קולנועי ולעזאזל זוטות כמו סיפור. אבל הרייד כאמור חורק לגמרי, והתסריט הוא הדבר היחיד בסרט הזה שראוי לתואר "תפסת מרובה" (חכו שתראו את הניסיון למחזר, אבל אשכרה למחזר, את הקונץ של שודדי הים/ רוחות הרפאים מ"שודדי הקאריביים" - שדווקא היה פיתוח קולנועי מצוין של מתקן שעשועים). אז לא, "ג'אנגל קרוז" הוא לא "תפסת מרובה"; הוא תפסת שום דבר.