זה מסובך? זה?!

"זה מסובך"? לא ממש. כל מי שצפה אי פעם בסרט של ננסי מאיירס, המתמחה בקומדיות רומנטיות על בני גיל הביניים ("באהבה אין חוקים", "מה נשים רוצות", "החופשה"), יודע שלגבר המופיע עם מטבח חדש, יש תמיד סיכוי טוב יותר.

בהיר ומרווח או שחור, מינימליסטי וריק - המטבח הוא מרכז סרטיה של מאיירס, והחלל המגדיר יותר מכל את הדמויות הנשיות שבמרכזו. יהיו שיאמרו שזו תמציתו של הפוסט-פוסט-פמיניזם, שהופך את המטבח למושא של פנטזיות נשיות. והרי מוקדם יותר השנה הציג "ג'ולי וג'וליה" את אופציית המימוש הנשי במאה ה-21 דווקא בינות לסירים והמחבתות.

מריל סטריפ מגלמת פה קונדיטורית מצליחה, גרושה פלוס שלושה ילדים בוגרים ובית יפהפה בסנטה ברברה המשקיף אל האוקיינוס. בעלה לשעבר (אלק בולדווין) חי עם גרושה צעירה (לייק בל) פלוס ילד מעצבן, והשניים שבים ונפגשים בחגיגות סיום הקולג' של בנם הצעיר. היתקלות אקראית מובילה אל לילה פרוע במיוחד ששיאו בין הסדינים, וכך מתפתח לו רומן בין זוג האקסים הוותיק אותו הם מקפידים להסתיר מסביבתם, כולל ילדיהם המשותפים.

במקביל, וזה מה שמסובך ב"זה מסובך", נוצר קשר מהוסס בין הדמות שמגלמת סטריפ לבין אדריכל (סטיב מרטין) שנשכר לעצב מחדש את ביתה ומטבחה, ואשר מנסה לחזר אחריה בביישנות. הצורך שלה בשיפוץ הבית ובמתיחת פנים (שהיא מחליטה לוותר עליה), כמו גם תוצאות בדיקות הזרע הכושלות של הבעל לשעבר (שחברתו הנוכחית החפצה להרות כופה עליו) - מעידים שמשהו חסר בחייהם זה בלי זו.

הרומן המחודש, העולה כפורח, הוא לכאורה הפתרון המתבקש. אבל מנגד, כאמור, ניצב לו הרי גבר עם מטבח חדש באמתחתו, כך שלפי "תאוריית המטבח" של מאיירס שנזכרת לעיל, היתרון בדרך אל לבה מצוי דווקא אצלו.

"סקס והעיר הגדולה" - 20 שנה אחרי

"זה מסובך" מציג את הפנטזיה המושלמת לאישה שחצתה זה מכבר את גיל 50. לא זו בלבד שהיא יכולה להיות יפה, נחשקת וחושקת - דבר שאינו מובן מאליו במסגרת הקולנוע ההוליוודי שאוהב את הכוכבות שלו, להבדיל מכוכביו, צעירות - אלא שבעלה לשעבר מעדיף אותה על פני אשתו הנוכחית שהיא בת מחצית מגילה.

סטריפ ובולדווין ב"זה מסובך". צעירים שטופי הורמונים, לא בוגרים אמינים

יתר על כן, חבורת היאכנעס המקיפות את סטריפ בסרט, ושנראית כמו "סקס והעיר הגדולה" - 20 שנה אחרי, מבלות יחד ונהנות כאילו היו בנות עשרה צחקקניות. ואם הרומן בין סטריפ ובולדווין נתפס כפנטזיה מוחלטת, גם דמויותיהם מצטיירות בתוכה יותר כצעירים שטופי הורמונים מאשר כאנשים בוגרים ואמינים.

בסופו של דבר, סרטיה של מאיירס ו"זה מסובך" ביניהם, זכורים יותר בזכות עיצוב הפנים מאשר כל דבר אחר. כך, "באהבה אין חוקים" הזניק את המטבח הלבן של דיאן קיטון בסרט (שהפך בעקבותיו לסגנון מבוקש ועוצב בהשראת מטבחה של מאיירס עצמה) לא פחות מאשר את הקריירה של כוכבתו.

חבל על כן, שמאיירס אינה מקדישה תשומת לב זהה גם לעיצוב הדמויות, שנותרות כאן בשבלוניות שלהן. גיבוריה של קומדיה רומנטית לבני אמצע החיים, נטולי כל עומק ומורכבות.

סטריפ זוהרת לכל אורך הסרט, ויחד עם הופעתה ב"ג'ולי וג'וליה" (סרט נוסף בו היא מגלמת בשלנית-על) אפשר לקבוע שהיתה זו שנה מעולה עבורה (שתתורגם אולי לפסלון אוסקר בטקס הקרוב). אבל דמותה היא פנטזיה, הבית שבו היא חיה (כמו זה של קיטון בהמפטונס, בסרט הנ"ל) הוא פנטזיה, והרומן הכפול שהיא מנהלת אף הוא, כמובן, פנטזיה. כעת נשאר רק לשאול: מה זה אומר שהמסלול אל לב האישה עובר דרך מימוש הפנטזיה האולטימטיבית - עיצוב המטבח מחדש? תפיסה חתרנית של פמיניזם, אולי.