צרפת עם אנטואן דואנל הפוחז, הישראלים עם יואב הזועף. אנטואן, יציר רוחו של פרנסואה טריפו, הפציע על בדי הקולנוע ב־1959, בסרט הביכורים של טריפו "400 המלקות", כשהוא ילד בן 13. מאז ועד 1979, פרס הקולנוען הצרפתי על פני חמישה סרטים את קורות חייו של הילד הסורר ההופך לסטודנט מאוהב, לגבר נשוי ולבסוף לגרוש מר נפש, רק כדי להבהיר לעצמו מהו אלטר אגו של עושה סרטים, ומאיפה הוא שואב תעצומותיו.
הקולגה הישראלי שלו, יואב, גם הוא דמות מובילה בחמישה סרטים, וכמובן שגם הוא תשקיף הדמות של בוראו נדב לפיד. יואב מוכר לצופים כפעוט בן 5 בסרט "הגננת", כחייל משוחרר על סף אובדן שפיותו ב"מילים נרדפות", כסטודנט דעתן ב"החברה של אמיל", קולנוען מתחיל ב"מיומנו של צלם חתונות", וכעת גם כקולנוען מר נפש, גיבור "הברך", סרטו החדש של לפיד.
בניגוד לצרפתי אנטואן, שטריפו מגביל את המעקב אחריו אך ורק עד קצה גבולות האופק הפרטי שלו, הרי שיואב הוא קודם כל משרת הציבור, ורמקול חסר מעצורים המבטא את השבר החברתי־לאומי במולדתו הנאנקת תחת הנטל הציוני. אין ספק שלפיד, בניגוד לטריפו המנוח, מתעקש על זכותו למילה האחרונה בדיון הקולקטיבי והקולני. ככזה, ברור שלפיד איננו טריפו, אלא דומה יותר לז'אן לוק גודאר, הקולגה שלו לכינון "הגל החדש" בצרפת.
עוד בימים שיואב הפעוט, גיבור "הגננת", שיחק בארגז החול וכתב שירים, הוא עשה זאת בשליחות העם היושב בציון, ותוך מאבק לא מודע בדמונים הלאומניים שמערכת החינוך השתלטנית בישראל כבר הספיקה לדחוס לתוכו. לפיד, שכמו קודמו טריפו מגייס את ניסיון חייו (וגם את בני משפחתו!) על מנת לעצב על הבד את עצמו, מרחיק לכת אל מעבר לתחומים המוגדרים שקודמו הנודע הציב ליצירתו. במבע אומנותי הלוקה במידה ידועה של מגלומניות, שב לפיד ומצהיר גם ב"הברך" שהמדינה זה הוא.
עלילת "הברך" תופסת את יואב, המכונה פה י' (כמו ב"מיומנו של צלם חתונות", 2016), כשהוא נתון בצבת אישית מלחיצה. הוא שרוי בתוך תהליך הפקת סרט חדש, ובמקביל לכך גם מתמודד עם מחלה סופנית שבה לקתה אמו. כהפוגת מה ממערבולת רגשות זו, ואולי בניסיון להעשיר מעט את קופתו הפרטית, קופץ י' אל יישוב מבודד בערבה על מנת להציג שם את אחד מסרטיו, ובתוך כך להביע בקול רם את עיקרי אמונתו הפוליטית.
במהלך העניינים הפשוט (או הפשטני) המתואר ב"הברך", נתקל הקולנוען בתביעה מקוממת של עסקני משרד התרבות. הללו ניסחו שאלון המיועד למילוי על ידי כל מי שאמור לקבל מהם תשלום הנגזר מכספי תקציב המדינה. הטופס מנוסח כאילו שהוא תמצית מרוכזת של השיח הפטריוטי המוביל בישראל. וזה בדיוק מה שמעלה לקולנוען את הסעיף, מביא לו את הג'ננה, וסוחט ממנו התבטאויות חריפות כנגד עצם קיומה של ההוויה/הזיה הציונית.
על שתי נקודות משען פוליטיות נסמך לפיד בעלילת "הברך". האחת היא שמדרבנת את בן דמותו ליצור את עבודתו האומנותית הבאה; האחרת דוחפת אותו להתפרצות זעם כנגד בסיס הקיום הציוני. הסרט שי' טורח על הכנתו עוסק בנערה הפלסטינית עהד תמימי, שתועדה בשלהי 2017 כשהיא סוטרת לחייל ישראלי המנסה להתפרץ לבית הוריה, ועל כך נידונה לשמונה חודשי מאסר.
המקרה הזה זכה להדהוד ויראלי חובק עולם, ואף הביא את הפוליטיקאי איש ההתנחלויות בצלאל סמוטריץ' להעלות בטוויטר ציוץ שתוהה על קלות העונש של תמימי. "הייתה חייבת לחטוף איזה כדור", חיווה השר לשעבר את דעתו, "לפחות בפיקה של הברך".
בערך באותה העת, שנת 2017, וזוהי נקודת המשען הפוליטית האחרת של "הברך", זכה גיורא עיני - מנכ"ל קרן רבינוביץ' התומכת בהפקת סרטים בארץ - בברכתה הפומבית הגורפת של שרת התרבות הקודמת מירי רגב.
זאת, בשל יוזמתו המגונה להחתים את הקולנוענים המשחרים לכספי המדינה על טופס משפיל, שעניינו הוא הבטחה לשמור על נאמנות לסמלי המדינה. הרתיעה שחייב לחוש כל שוחר דמוקרטיה כלפי שני המקרים היא הבסיס המתבקש מאליו ל"הברך".
טוב, ואף ראוי, שלפיד מצא בזה את קרש הקפיצה לעבודתו העכשווית. השאלה היא איך עושים זאת. כאן התשובה היא די שנויה במחלוקת, ו"הברך" לא באמת פותר סוגיה זו. בעיקר משום שחלקים מהטיפול בה במהלך הסרט עשויים ברמת תחכום המזכירה את הרפתקאות "אמיל והבלשים" מאת אריך קסטנר.
עם התפתחותה של הקריירה הפילמאית שלו משכלל לפיד את השפה האומנותית המאפיינת אותו. דוגמה מעולה לכך, שלה שותף גם צלמו הקבוע שי גולדמן, אפשר למצוא כבר בסצינה הפותחת את "הברך".
הסצינה עוקבת אחר דמות העוטה קסדה על ראשה ומתנהלת על אופנוע בין טיפות הגשם השוטפות את תל אביב, שמצולמת מזוויות מפתיעות ואגרסיביות. בסיומה של סצינה ארוכה זו מסתבר שמדובר בשחקנית צעירה הממהרת למבחן בד המתקיים במשרד ההפקות של הבמאי י'.
בהמשך הסרט מרבה לפיד להיפרד באופן די מלאכותי מהשטף הליניארי של הסיפור, ומשלב בתוכו קטעי זיכרון המוגשים בטון של מיוזיקל המהול באלמנטים של סרטי אימה. מה שעוד בולט בשיתוף הפעולה בין לפיד לצלם גולדמן הוא שפע תצלומי התקריב, המעמיסים על הצופים תעוקה הולכת וגוברת.
על הלחץ החזותי הזה מעמיס לפיד טקסטים בנוסח ירמיהו נביא החורבן, שהוא תוקע בפיו של בן דמותו. קשה לחוש בנוח לנוכח קטעים אלה.
לא בשל התוכן המתבקש שלהם, אלא משום ההגשה הגסה, הישירה והמטיפנית שלפיד כופה על אבשלום פולק, המגלם את האלטר אגו הלפידי. אל פגם זה מצרף הסרט גם את הופעתה של נור פיבאק, שבעלילה היא הקורבן המיידי לזעמו הקדוש של י'.
בעבודה המשותפת של פולק ופיבאק ניכרת נטייתו של לפיד ללכת בעקבות המנטור גודאר, שהעדיף לחבל במתכוון באיכויות המשחק "האותנטי", לטובת הדגשת המלאכותי והמנוכר. מסתבר שלפעמים התיאוריה הזאת עובדת, ולעתים לא. הפעם זה לא.