הרימייק הזה גורם למקור הצרפתי להיראות כמו גרסה לא סופית

רימייקים, על אחת כמה וכמה כאלה שנוצרים עבור אנשים שלא אוהבים לקרוא כתוביות תרגום, הם בבסיסם טקסטים טפיליים. לא רק זאת, רוב רובם פחות טובים מהסרטים שעליהם הם מתלבשים, כן, כולל "השתולים" זוכה האוסקר של מרטין סקורסזה. לכן "קודה", רימייק אמריקאי ללהיט הצרפתי "משפחת בלייה", מפתיע כל כך. השילוב בין דרמה משפחתית לסיפור התבגרות עם שירים מוצלח במידה כזו, שהוא הופך את המקור למעין דראפט לא סופי.

אבל לפני שאעבור למנות את מעלותיו של הסרט, שעלה בשירות הסטרימינג אפל TV, אני בכל זאת רוצה להשמיע טרוניה. העובדה ש"קודה" מבוסס על סרט צרפתי מ-2014 מופיעה באותיות קטנטנות כשתי דקות אחרי תחילת כותרות הסיום – כלומר הרבה אחרי שכל הצופים כבר כיבו את הטלוויזיה, או זפזפו הלאה. כך מתקבל הרושם ששון הדר, ששמה מופיע פעמיים מיד עם תום הסרט, כתבה וביימה תסריט מקורי לחלוטין, וזה לא פייר. אני תוהה אם השופטים בפסטיבל סאנדנס שהעניקו ל"קודה" את פרס הסרט הטוב ביותר, היו מודעים לכך, ומקווה שהבמאי והתסריטאים של "משפחת בלייה" קיבלו תשלום מספיק גבוה כדי לפצות על העלבון.

ובכל זאת, "קודה" מספק את ההצדקה האמנותית היחידה לעשות רימייק – הוא מתקן את הליקויים של הסרט המקורי ומציע גרסה טובה יותר מכל בחינה. כמו "משפחת בלייה" הסרט מספר על בת שומעת להורים חרשים, שבני משפחתה נסמכים עליה בתקשורת שלהם עם העולם. כשהיא מצטרפת למקהלת בית הספר והמורה מזהה אצלה כשרון אמיתי, נפתחת בפניה דלת לחיים אחרים, והיא מתחבטת בין האחריות שלה כלפי משפחתה לבין בחירה בדרך עצמאית.

התסריט הצרפתי קצת קרטע ויצר קונפליקט מלאכותי סביב ההחלטה הלא ברורה של הגיבורה לא לספר לבני משפחתה שהיא שרה. אבל שתי סצנות מרגשות מאוד של הופעתה על הבמה מול הוריה ביטלו כל אפשרות להתנגד לסרט. ב"קודה" אותן שתי סצנות משיגות את אותו אפקט (בכיתי בדיוק באותו מקום), והחוטים הדרמטיים ביניהם ארוגים טוב יותר. כך, למשל, רובי מספרת לאמה כבר בהתחלה שהיא הצטרפה למקהלה, וזו מגיבה בביטול: "את בת עשרה. אילו הייתי עיוורת היית רוצה לצייר?".

"קודה" מעביר את הסיפור לעיירת החוף גלוסטר שבמסצ'וסטס, והופך את הוריה של רובי לדור שלישי של דייגים. זה מוסיף לדרמה אתרי צילום יפים ורובד חברתי מעניין. אחיה החירש של הגיבורה הוא עכשיו מבוגר ממנה, ויחסו לאחותו מורכב יותר– הוא תומך ברצונה לפרוש כנפיים גם משום שהוא רוצה שהוריו יתחילו לסמוך עליו יותר.

הבדל נוסף בין הסרטים הוא בליהוק התקין פוליטית של הסרט האמריקאי. הפעם את דמויות החרשים מגלמים שחקנים חרשים, והופעותיהם מצדיקות לגמרי את המדיניות. השם הכי גדול בסרט הוא של מרלי מטלין, שזכתה באוסקר בגיל 21 על "ילדים חורגים לאלוהים" (1986) והפכה מאז לשחקנית עסוקה מאוד, בעיקר בטלוויזיה. היא נהדרת כתמיד בתפקיד האם שמטילה את חששותיה על בתה. בתפקיד האב הקשוב יותר לצרכים של בתו מופיע טרוי קוטסור, שעדיין אין לו ערך בוויקיפדיה על אף היותו שחקן תיאטרון מנוסה. קוטסור ניחן בפנים חזקות, והוא מעצב דמות כריזמטית ומגניבה. אני מניחה שבעקבות הופעתו כאן הוא יקבל עוד הזדמנויות. אמיליה ג'ונס השומעת שבתפקיד הראשי היא עסקת חבילה – גם שחקנית שובת לב וגם זמרת מעולה.

הדר, מהתסריטאיות של "כתום הוא השחור החדש", עושה הכל נכון. אפשר כמובן להבחין במרכיבים המוכרים של התבנית העלילתית ולדעת לאן כל זה הולך (גם אם לא ראיתם את "משפחת בלייה"), אבל היא מעשירה אותה בשלל ניואנסים אנושיים. הקשר בין הדמויות מרגיש טבעי, ואותנטי ולא לוחץ, ההומור הנעים מעורר הרבה חיוכים והבימוי מעודן יותר. וכשמגיע שיר הסיום – ביצוע אינטימי ויפה ל"Both Sides Now" של ג'וני מיטשל – אנחנו כבר שבויים לגמרי. אז תמצאו חברים שיש להם אפל TV ותארגנו לכם ערב צפייה, כי זו הדרך (החוקית) היחידה לצפות בסרט טוב הלב הזה.
4 כוכבים
Coda בימוי: שון הדר. עם אמיליה ג'ונס, מרלי מטלין. ארה"ב 2021, 111 דק'