20 שנים חלפו מאז שג'וזף גורדון-לוויט הופיע על מסך הטלוויזיה בתפקיד ראשי, ואת הימים שאחרי "מפגשים מהסוג האישי" הוא ניצל לטובת קריירה קולנועית מרשימה: עוזרו הנאמן של באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הגיבור הרגיש ב"500 ימים עם סאמר", מכור לפורנו ב"דון ג'ון" וחולה סרטן ב"50/50". הרזומה הזה אמור להספיק בשביל להפוך את "מר קורמן", הסדרה החדשה שלו שעלתה בסוף השבוע האחרון באפל TV פלוס (פרק חדש מדי יום שישי), לאירוע שלא מעט עיניים יופנו אליו. וזה אכן קרה, אם כי לא בצורה שגורדון-לוויט קיווה לה.
"פרספקטיבה של שמוק משועמם", הכריעה הביקורת בבלוג המוערך IndieWire, ובאתר Collider כבר קבעו שמדובר ב"כאוס מתיש" וב"בלאגן מייאש". "הולכת לאיבוד בתוך השיעמום של עצמה", פסקה המבקרת של מגזין וראייטי, בעוד כאן בישראל התגובות נעו בין "חלולה" ל"מפוזרת ואיטית". בקיצור, לא הדברים שכיף לשמוע רגע לפני כניסה למסע בן עשרה פרקים. אבל בדיוק כמו כותב שורות אלה, גם המבקרים לפעמים מפספסים. ולכן חשוב להבהיר: אפשר לצפות ב"מר קורמן", אפילו צריך, וזו עוד עשויה להתגלות כבחירה מתגמלת להפליא.
הקרדיט על הסדרה הקסומה והלא-מספיק-מוערכת הזו צריך ללכת בעיקר לגורדון-לוויט עצמו. השחקן שחגג השנה 40 יצר, כתב וביים את הפרויקט הכי אישי שלו עד כה, וגם ליהק את עצמו לתפקיד הראשי. ג'וש קורמן בגילומו של גורדון-לוויט הוא אדם שהתואר "מר" לא זר לו: הוא חי חיים בהם כמעט כולם פונים אליו ככה, מהתלמידים בכיתה ה' בה הוא מלמד ועד לנותני שירות מזדמנים. אבל כמו פעמון שלא מפסיק לנדנד ברקע, ג'וש ממשיך לאכול את עצמו על החלטה מקצועית שקיבל - לפצוח בקריירת הוראה על חשבון החלום שלו להפוך למוזיקאי אמיתי. בפרק הפתיחה של הסדרה הוא מנהל דיון בכיתה ושואל האם הצלחה היא פונקציה של מזל או השקעה. נראה שבמקרה הספציפי שלו, הוא לא בטוח שעשה את כל מה שצריך בשביל להגשים את חלומו האישי.
הצלקת של ג'וש, שמעולם לא הגלידה, היא רק אחת מתוך שורת משקעים: אקסית מיתולוגית שהמשיכה הלאה בחייה, מצב כלכלי לא מזהיר ויחסים לא ברורים עם ההורים. דברים שרבים מבני ה-30 יוכלו להזדהות איתם, ודברים שכבר הופיעו המון פעמים על המסך הקטן, בטח מנקודת מבטו של הגבר הלבן. גורדון-לוויט מבין בדיוק את זה, ובוחר באופן מודע להפוך את "מר קורמן" שלו לסדרה אחרת בתכלית. כזו שמרגישה כמו הקולנוע של מישל גונדרי (ולא כמו השעמום של הטלוויזיה שלו), בתוספת מנת חיזוק של סוריאליזם בהשראת דיוויד לינץ'. קצת כמו הגיבור שלה, הסדרה מנסה להישאר עם רגליים על הקרקע, אבל מדי פעם מתפתה ומדלגת למחוזות יותר חלומיים. נאמברים מוזיקליים, מטאורים דמיוניים ופרקי קפסולה - כולם משרתים מטרה גדולה יותר, שהולכת ומתבהרת ככל שמתקדמים.
בגזרת המשחק, גורדון-לוויט זוכה לתמיכתם של כמה ליהוקים מעולים. דברה ווינגר ("קצין וג'נטלמן") היא אמו המתוסבכת, ארתורו קסטרו ("ברוד סיטי") הוא השותף לדירה וגם קצת לחיים וג'ונו טמפל ("טד לאסו") היא האקסית הסהרורית ההיא. לכל אלה מצטרפים שאנון וודוורד ("ווסטוורלד"), הראפר לוג'יק וורוניקה פאלקון, שמופיעה לאחרונה המון על המסך ("מלכת הדרום", "למה נשים רוצחות", "פרי מייסון") - ועדיין לא מספיק. אבל השחקנים, עם כל הכבוד, הם לא האומנים האמיתיים ב"מר קורמן", סדרה שמתהדרת בעריכת סאונד מצוינת ובצילום מרהיב, אך קצת גימיקי. בולטת לטובה סצינת הדייט של ג'וש מהפרק הראשון, שמצולמת כמעט ברציפות ומתחילה במבוכה, ממשיכה להתאהבות ונגמרת בסלידה קיצונית.
בקצב, בטון ובתחושה שנבנתה בצלמו ובדמותו של יוצר ושחקן מוכשר אחד - "מר קורמן" מרגישה כמו השלב הבא של "מומחה לכלום" ויתר אחיותיה. היא לא מהססת לעצור לרגע את שטף האירועים לטובת סיפורים קטנים יותר, היא מצליחה להפוך את הקורונה לחלק מהעלילה מבלי להתיש (המגפה לא הוצגה בכזו הצלחה מאז "המדריך לחיים בניו יורק" המופתית) והיא גם מצליחה לתת תיאור מקורי ונאמן של חרדה וההשפעות שיש לה על הגוף, הנפש והאנשים שמסביב. "מר קורמן" היא סדרה יפהפייה על חברויות אמת, מטענים לא פתורים, פאניקה שלא משחררת וחלומות מבהילים. לא ברור למה המבקרים כל כך השתעממו ממנה, ולא ברור למה ג'וזף גורדון-לוויט חיכה לקאמבק הזה כל כך הרבה שנים.