זו יצירה מקורית, שאפתנית עם המון פוטנציאל. חבל שמעט התפקששה

מתוך הסרט "מסע בזיכרון"
מתוך הסרט "מסע בזיכרון"

ליסה ג'וי, יוצרת ווסטוורלד, יצרה ב"מסע בזיכרון" החדש (ממחר בבתי הקולנוע) עולם מרשים ויזואלית עם נגיעות פילם נואריות והמון רעיונות - שלא את כולם הוא מצליח להכיל. האם יהפוך לקאלט כמו "בלייד ראנר" ו"עיר אפלה" שבתחילה כשלו בקופות? קשה להאמין

25 באוגוסט 2021

בעידן שבו רוב סרטי הקיץ שיוצאים מפס הייצור ההוליוודי הם המשכונים או מבוססים על מקורות בעלי כוח משיכה מוכח, "מסע בזיכרון" הוא יצירה מקורית ושאפתנית, פרי חזון של יוצרת אחת שכתבה וביימה אותו. זה סרט מלא פוטנציאל, והוא כמעט נהדר, אבל הכמעט הזה יותר מדי גדול.

ליסה ג'וי, היוצרת השותפה של "ווסטוורלד" (לצד ג'ונתן נולן), יצאה לפרויקט סולו והיא מנסה כאן משהו מעניין. נורא רציתי לאהוב את הסרט, ומדי פעם גם הצלחתי, כי לתסריט יש בסיס טוב. עם זאת, נראה שמישהי היתה צריכה להגיד לה לקצץ במונולוגים המתפייטים.

"מסע בזיכרון" הוא פילם נואר המתרחש במיאמי המוצפת מים של העתיד הלא רחוק, וכמותה הוא מוצף ברעיונות ומתקשה להכיל את כולם. התבנית העלילתית הורמה מ"הנץ ממלטה" של ג'ון יוסטון (שהופק גם הוא על ידי אולפני וורנר אי אז ב-1941) ועליה הולבשו רעיונות עלילתיים וסגנוניים מ"בלייד ראנר", "זיכרון גורלי", "ימים מוזרים", "עיר אפלה", "התחלה" וסרטים נוספים – וזה לא נאמר לשלילה.

ניק (יו ג'קמן) הוא מעין בלש זיכרון. יש לו ביזנס שמאפשר לאנשים לחיות מחדש זיכרונות על פי בחירתם. מדי פעם הוא עובד עם המשטרה, ומוביל עדים לזיכרונות שהם לא רוצים לנדב. אמילי (טנדיווה ניוטון – השם שניתן לה בלידתה ואליו חזרה השנה) היא השותפה שלו, שמתפקדת יותר כמו המזכירה התומכת שלו. יום אחד נכנסת למשרדו אישה מסתורית בשמלת ערב אדומה, ומבקשת לאתר בזיכרון שלה היכן איבדה את המפתחות. המשימה הזאת נראית קצת מפוקפקת, אבל ניק מוקסם מיופייה של מיי (רבקה פרגוסון הבריטית עם מבטא לא ברור) ולא שואל שאלות.

הסרט נמשך כמה חודשים אחרי כן כשניק חי מחדש את התקופה הרומנטית שבילה עם מיי לפני שנעלמה. הוא בטוח שקרה לה משהו. אמילי יותר חשדנית. מה שבטוח זה שמיי היא פאם פאטאל במסורת הסרטים האפלים של פעם. כשניק נקרא לעזור למשטרה בחקירה שקשורה באיל נדל"ן מושחת, הוא מופתע לגלות את מיי בזיכרונותיו של הנחקר, ויוצא לחפש אותה במיאמי ובזיכרונות של אנשים נוספים. מכאן התסריט רק הולך ומסתבך באופנים ספירליים – כמו המדרגות במגדל שבו הם עולים לתצפית על העיר. כן, הרובד המטאפורי בסרט דחוס ביותר – כזכור, זה מתחיל עם מפתחות אבודים.

הפילם נואר עתיר האווירה שהתפתח בשנות הארבעים והתפוגג בשנות החמישים, הוא ז'אנר שמפתה מאוד לחזור אליו, אך רוב הניסיונות להתאימו לעידנים אחרים אינם צולחים. כאן זה מתלבש יפה על הקונספט של המבט לעתיד באמצעות געגועים לעבר (כבר אמרתי "בלייד ראנר"). ההתחממות הגלובלית מצדיקה את העובדה שאנשים חיים בלילות, ומקצועו של ניק כמי שמנחה בקולו את האנשים לתוך זיכרונותיהם מצדיק את הווייס אובר הטיפוסי. חבל שההפלגות הפילוסופיות שלו נשמעות כמו כרטיסי ברכה, ולא מתקרבות לפיוט החד והקשוח שניסחו הגיבורים של ריימונד צ'נדלר ובילי וויילדר. ג'קמן הוא האיש הנכון לתפקיד, אילו רק דיבר פחות, הסרט היה מרוויח מכך.

מתוך הסרט "מסע בזיכרון"
מתוך הסרט "מסע בזיכרון"

הסרט רושם לעצמו כמה נקודות זכות בצד הוויזואלי. הדימויים של החיים בעיר המוצפת לוכדים את העין, וגם הבמה העגולה שעל גביה משוחזרים הזיכרונות שנראים כהולוגרמות היא דימוי יפה. הפסקול, לעומת זאת, חסר השראה. גם הבימוי לא מגובש, ויש בו רגעים אפקטיביים לצד קלישאות מעצבנות, כמו הסקס הסוער עם הכוסות שנשברות בסלואו מושן. סצנת האקשן הגדולה הראשונה נסמכת גם היא על יותר מדי סלואו מושנים, ונראית שייכת לסרט אחר. סצנת האקשן עם הפסנתר הרבה יותר טובה.

הזיכרון כדבר ממכר הוא תמה פורה, והסרט מוסיף לה רבדים מעניינים באמצעות דמות בגילומה של מרינה דה טבירה מהסרט "רומא". זה מוביל לסצנת שיא שבמרכזה יש רעיון ממש יפה שמתפקשש בגלל שהדרך לשם רצופה בעיות בבימוי ובדיאלוגים (דרך אגב, במיתולוגיה של אורפאוס ואאורידיקה, שחוזרת כאן כמה פעמים, אין שטן).

כש"בלייד ראנר" ו"ימים מוזרים" ו"עיר אפלה" יצאו למסכים הם זכו לביקורות מעורבות וכשלו בקופות. עם השנים היחס אליהם השתנה. האם זה יקרה גם ל"מסע בזיכרון"? קשה לי להאמין, גם משום שאת שלושת הנ"ל אהבתי כבר מצפייה ראשונה. ובכל זאת בחרתי לתת לו 3.5 כוכבים, כי הוא בהחלט מצדיק את הצפייה, ולו כדי לראות איך סרט מלא חומרים טובים מתפקשש.
3.5 כוכבים
Reminiscence בימוי: ליסה ג'וי. עם יו ג'קמן, טנדיווה ניוטון, רבקה פרגוסון. ארה"ב 2021, 116 דק'