וודרו ווילסון, הנשיא ה-28 של ארצות הברית, היה קודם לכן נשיא אוניברסיטת פרינסטון. לאחר שצלח בהצלחה את המעבר, הצהיר כי "לעומת הפוליטיקה בקולג', הממשל הוא משחק ילדים". גרסה אחרת טוענת כי אמר פעם שעזב את האוניברסיטה ורץ לנשיאות כי "נמאס לו להתעסק בפוליטיקה", אך לא מצאתי לכך סימוכין.
כך או כך, אין ספק שהעולם האקדמי מתפקע מאינטריגות עסיסיות - יוסף סידר, בעצמו בן של פרופסור דגול, המחיש זאת היטב בסרט "הערת שוליים". למרות זאת, עולם הטלוויזיה לא מרבה לנגוס בנושא, אולי מפאת הדימוי האליטיסטי של מגדל השן האוניברסיטאי. אחרי הכל, מי ירצה לראות סדרה על המתרחש בפקולטה למדעי הרוח?
ובכן, מתברר שבכל זאת יש לסחורה הזאת קונים - והתוצאה היא סדרה בשם "החוג לאנגלית" ("The Chair"), שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס. כמשתמע משמה, סנדרה או מגלמת בה את האישה הלא-לבנה הראשונה שמתמנה לעמוד בראש החוג היוקרתי באוניברסיטה אמריקאית פיקטיבית כלשהי. לאורך ששת הפרקים היא נוכחת פעם אחר פעם שאכן, וודרו ווילסון צדק.
סביר להניח שנטפליקס אישרו את הפרויקט לא רק בגלל הנושא, אלא בעיקר בגלל השמות הגדולים שמאחוריו: לא רק סנדרה או, אלא גם אמנדה פיט, שעד כה היתה מוכרת בעיקר כשחקנית, וכאן חתומה לראשונה על סדרה בתור יוצרת ומפיקה. יחד איתה אפשר למצוא בין המפיקים גם את יוצרי "משחקי הכס", דן וייס ודיוויד בניוף - האחרון הוא שותפה של פיט בחיים המקצועיים והאישיים.
בריאיון לניו יורק טיימס סיפרה פיט כי כתבה את הסדרה בעקבות ויכוח עם בתה: היא מתחה ביקורת על טיק-טוקרית בגלל הלבוש הלא צנוע שלה, ובתגובה לכך ילדתה פקפקה במחויבות שלה לפמיניזם. הקונפליקט הקטן הזה הוא דוגמה טובה למלחמת התרבות הבין-דורית שמתחוללת כעת בארצות הברית ובעולם בכלל, והיוצרת ביקשה להעמיק בו יותר. הקמפוס היה מבחינתה זירה מושלמת לכך, בהיותו מקום שבו מרצים ומרצות מדור אחד מנהלים דיאלוג עם תלמידים ותלמידות מדור אחר, ומתגוששים סביב ערכים, פרספקטיבות, תקינות פוליטית ופוליטיקת זהויות.
מלחמת התרבות הזו עומדת במרכז הסדרה. האירוע המחולל שלה מתרחש כאשר אחד המרצים הפופולריים בחוג, בגילומו של ג'יי דופלאס, מנסה להוכיח נקודה באמצעות שימוש מבודח בתנועת מועל יד - מה שכמובן מעורר מהומת אלוהים ומחאה סטודנטיאלית הדורשת את פיטוריו. הבלגן הזה נופל על הבוסית הטרייה שלו, שמנהלת איתו, כך מתברר, קשר שרחוק מלהיות מקצועי בלבד.
במהלך העלילתי הזה יש שתי בעיות: קודם כל, אף שהסדרה מתיימרת להיות אובייקטיבית, נדמה שיש בה לעג מסוים כלפי הסטודנטים הצדקניים, גם כשהם צודקים. בעיה נוספת היא הנפילה לחוק גודווין, והבחירה הצפויה והקלה מדי במועל יד בתור התנועה שמטלטלת את הספינה. מעניינות יותר הן סצינות פחות בנאליות, גם הן תופסות נפח דרמטי פחות גדול: למשל, הדיון המרתק שמתחולל כאשר מרצה ותיק, בגילומו של בוב באלבן, מבקש ללמד את "מובי דיק" של מלוויל כפי שהוא וקודמיו עשו במשך עשרות שנים. כלומר, הפרופסור המקשיש מפריד בין היצירה והאמן ומתעלם מכך שהסופר הכה את אשתו - וכמובן שהתלמידים מאתגרים את האתרוג הזה.
דיונים על חופש הביטוי ותרבות הביטול רלוונטיים לארצות הברית כשם שהם רלוונטיים לישראל ולכל מדינה אחרת, ורלוונטיים לפקולטה למדעי הרוח כשם שהם רלוונטיים לכל זירה תקשורתית ותרבותית אחרת. זה הופך את "החוג לאנגלית" לסדרה עם עניין לציבור, והרבה יותר מאשר בדיחה פנימית של אקדמאים.
עם זאת, ברובד אחר שלה, הדרמה הקומית הזאת עוסקת באתגרים הספציפיים העומדים בפני פקולטות למדעי הרוח: חוסר הוודאות הקיומי, הקשיים התקציביים, הקושי לגייס תלמידים חדשים והצורך לפנות למחוזות פופוליסטיים כדי לשרוד. רגע מדויק עד כאב מתאר כיצד אחת המרצות הוותיקות זועמת לגלות כי כבר לא תוכל להשתמש במשרד שלה. קו עלילה אחר מכניס לקלחת את דיוויד דוכובני, שמגלם כאן את עצמו. כוכב הטלוויזיה, כך מתברר, עשה בעבר מאסטר באוניברסיטת ייל, והאוניברסיטה מבקשת להעסיק אותו במקום אקדמאיות מנוסות יותר, בתקווה הפאתטית למדי שהרוק סטאר יעזור לה למשוך קהל ולהחזיק את הראש מעל המים.
כיוון שלא ראינו הרבה סדרות אמריקאיות שעוסקות בעולם האקדמי, בטח לא בכזו מידה של פירוט, מובן מאליו ש"החוג לאנגלית" הסעירה בסוף השבוע את הפיד האוניברסיטאי בטוויטר האמריקאי.
אף שהיא בסך הכל אמינה ומדויקת, יש כמובן תרעומות לגביה: למשל, תלונות על כך שהיא מייפה את המציאות, מתארת את הרכב הסטודנטים בחוגים לאנגלית כהרבה פחות לבן מכפי שהוא באמת, ומהדהדת את המושג הטרנדי "תיאוריה ביקורתית של גזע" יותר מאשר שהדבר קורה במציאות. יש גם טרוניות על כך שהיא מתמקדת במצוקות של חברי הסגל, בשעה שהם למעשה פריבילגיים ביחס למסכנים האמיתיים של השוק הנוכחי - המרצים שעוד לא קיבלו קביעות.
"החוג לאנגלית", לסיכום, מתגלה כשיקוף נהדר של מלחמת התרבות העכשווית והפכה לשיחת היום סביב הברזיות הווירטואליות של אקדמאים - אך היא גם יותר מזה, ויכולה לשעשע אף את מי שלא מתעניינים בדיונים סביב תקינות פוליטית ובאוניברסיטאות. היא נהנית מכתיבה שנונה, גלריה של דמויות מלאות צבע ואופי וצוות מכובד של שחקנים ושחקניות. ששת הפרקים שלה מתקדמים בקצביות ומותירים טעם של עוד.
יפה גם לראות איך הסדרה מצליחה לשמור על עניין בלי להיכנע לקלישאות ולפנטזיות נושנות. באחד הפרקים הראשונים, למשל, סטודנטית נאת מראה יוזמת אינטרקציה עם המרצה השערורייתי, שבדיוק התאלמן. הציפייה היא שכמיטב המסורת, יתפתח ביניהם רומן, אבל התסריט שאמנדה פיט כתבה עם אנני ג'וליה ויימן הולך בכיוון אחר לגמרי, וראוי לגמרי לימינו. כפי שהיא למדה בשיחות עם בתה המתבגרת, וכפי שממחישים כאן הדיונים בחדרי הכיתות, הקלישאות שכיכבו פעם כבר לא יכולות לעבוד היום.