מי שלא שבע מבני נוער שחיים לפי החוקים האלימים שלהם אחרי הסנסציות של "בני אור" ולהבדיל "בלקספייס", קיבל אתמול בתאגיד את "עלומים", סדרה חדשה שחתומים עליה בין היתר שמות כמו גיא סידיס (בלו נטלי), נירית ירון (סיפורי תל אביב) ותאופיק אבו ואיל ("עטאש - צימאון", "הנערים"). זו סדרה שחלקה דרמת התבגרות וחלקה מותחן בלשי, ובשני האגפים היא מאוד עצובה, כמעט מדכאת (כך לפחות משלושת הפרקים הראשונים שנשלחו למבקרים).
העלילה עוקבת אחרי חבורת נערים שלומדים במין תיכון הזדמנות אחרונה בבית שמש, נטול תקציבים, כוח אדם ויכולת אמיתית להתמודד עם הנוער שמגיע אליו, ובמיוחד עם חבורת בריונים שמשחיתה את הרכוש וסוחרת בסמים דרך השער האחורי. בין הצעירים במקום יש את מנחם (אופק פסח, הלא הוא אח של חגו מ"המפקדת"), מנהיג החבורה שמשליט טרור על סביבתו; אושר (אמיר טסלר) שמנסה שלא להסתבך כדי להתגייס לצבא, אבל נגרר אחרי מנחם, מסתבך במלחמות בלתי פוסקות עם בן הזוג הערבי של אמו (ריאד סלימאן ורונה לי שמעון) ומתקשה במערכת היחסים שלו עם חברה קיבוצניקית; ואסה יוצא אתיופיה שחולם להיות זמר אבל המציאות תמיד מפריעה; ואחרים.
אם הילדים מחפשים את עצמם, הרי שמהצוות החינוכי אין ממש מה לצפות לעזרה. המנהלת (רוית יעקב) עסוקה ביחסי ציבור ושימור המוסד, והעלילה מתמקדת מכיוונם מתמקדת בשניים - איש עסקים מפוקפק שנדרש לבצע עבודות שירות במקום אך נעדר כל רצון, גישה או מוטיבציה (יהודה לוי), ונעמי, מורה מסורה, שמחפשת תיקון לטראומה מהעבר (שני כהן). ברקע הדברים הללו נמצא אבנר, בעלה של נעמי, בלש משטרה מקומי שמכיר היטב את נערי המקום מהסתבכויות קודמות (יניב ביטון). עכשיו, כשהוא חוקר מקרה החשוד כאונס שמתרחש ביער הסמוך, הוא חושד בתלמידי המוסד.
"עלומים" מתארת עולם אכזרי, שכל הסיכויים בו תמיד נגדך: החוקים האכזריים של גיל ההתבגרות, המצב הבלתי נסבל של מערכת הרווחה, האפליה הממוסדת והבלתי ממוסדת, התנאים בבית - איך שהנערים האלה ינסו לצאת, המערבולת כל הזמן מנסה לשאוב אותם פנימה. כמו בשתי הסדרות האחרות שהוזכרו לעיל, גם כאן המבוגרים הם חלשים, חסרי כוח וסמכות, אבודים בעצמם. ובהיעדר דוגמה, הילדים מפלסים לעצמם דרך בעולם, בדרך כלל גרועה במיוחד. הסדרה משרטטת בעדינות וברגישות את מעגלי הכוח האלה, ורוב הזמן מצליחה להימנע מליפול למלכודות של קיטש או דידקטיות. ברקע הדברים היא מנהלת גם דיון ער באופן ההתמודדות עם טראומה, בפרט מינית, ובקשיים המושתקים הכרוכים בה.
בעידן הנטפליקסי שבו מותחנים בלשיים נוטים להיות מדממים ומהירים, "עלומים" היא כמעט אנטי תזה. הקצב שלה איטי למדי, וקשה לומר שהיא סוחפת או מסעירה במיוחד. הדבר משפיע במיוחד על האגף הבלשי של הסדרה, שמתקדם לאט מאוד, ללא פריצות דרך של ממש, וכעבר שלושה פרקים אין לנו עדיין צל של מושג ולו לגבי מה בעצם קרה. בינתיים, הנערים עסוקים בללכת מכות, להרוס כל מה שנקרה בדרכם, להתל בצוות ולסבול. כך שעל פניו, קשה להגיד שהסדרה מתגמלת במיוחד מבחינה זו.
אפשר להביט על "עלומים" כעל שתי סדרות שחוברו יחד לא רק מבחינה ז'אנרית, אלא גם מבחינה גילאית. אצל הנערים, הכימיה מצוינת, ההתרחשות כתובה היטב והמשחק נהדר - אך הדמויות המבוגרות מתנהגות כמו קריקטורות, ועושות צעדים בלתי הגיוניים בעליל, וגם לא אתיים באופן בלתי מתקבל על הדעת. חמור מכך, גם המשחק לא משכנע, בפרט של השלישיה המובילה - יניב ביטון, יהודה לוי ושני כהן - שמהווים את החולייה החלשה בפרקים הראשונים.
קשה לראות לאן הסדרה הזאת הולכת, ואיזה מין מוצא יש לדמויות הללו מהסבך שאליו נקלעו, אם בכלל. בין אם היא תתגלה כהפתעה גדולה בהמשך העונה, ובין אם לא, "עלומים" מספקת עוד תזכורת לתהומות שאליה יכולים להגיע נערים, כשהתנאים גרועים מלכתחילה ומנגנוני ההגנה מתקשים לתפקד. כשבוחנים את הסדרות שכבשו השנה את המסך, נראה שמדובר בהרבה יותר מתמה אקראית.