תשכחו מ"משחק הדיונון", הסרט העדין הזה הוא החיים עצמם

יש ז'אנר של סרטי חקלאות, כמו "מקום בלב", על חקלאים עניים בדרום שנאבקים באדמה הקשה ובאיתני הטבע ובסוף מנצחים. ויש ז'אנר של סרטי מהגרים שבהם הגיבורים נתקלים בחשדנות ובדעות הקדומות של המקומיים, אך בסוף נקלטים. "מינארי" הוא סרט מהגרים וסרט חקלאות, וגם סרט אוטוביוגרפי, ואולי בשל כך הוא לא תואם את התבניות הנ"ל. זה סרט אמריקאי דובר קוריאנית, והוא ספציפי אך גם אוניברסלי, והוא יפה כל כך.

לי אייזק צ'אנג, שהוריו היגרו לארה"ב מדרום קוריאה, יצר שלושה סרטים באורך מלא לפני שניגש לגולל את הסיפור שלהם, והוא הגיע מוכן. הוא יצר דיוקן משפחתי אינטימי, מלא אור ועתיר ניואנסים מנקודת מבטו של ילד. "מינארי" נמנע מסנטימנטליות ומפתרונות קלים והוא שובה את ליבנו בזכות. על כך הוענקו לו מועמדויות לאוסקר בכל הקטגוריות המרכזיות – סרט, בימוי, תסריט ומשחק. מועמדות נוספת הוענקה למוזיקה המלודית והערבה לאוזן, שתורמת תרומת משמעותית לטקסטורה של הסרט. 

"מינארי" מתמקד בתקופה בתחילת שנות השמונים שבה אביו של הבמאי לקח את המשפחה לארקנסו, שם רכש אדמה בתקווה לגדל בה ירקות קוריאניים ולמכור אותם לרבבות המהגרים האחרים שהגיעו מקוריאה. חלקת האדמה, שאמורה לסמן גם את ההיאחזות של בני המשפחה בארץ החדשה, מרוחקת ממרכזי היישובים הסמוכים והם מתגוררים בבדידות בקרוון. בעוד האם מוניקה (ירי האן הדרום קוריאנית) היא נוצרייה מאמינה שזקוקה לביקורים בכנסיה, האב ג'ייקוב (סטיבן יואן מ"המתים המהלכים") מאמין רק בעצמו, וביכולתו למצוא מים שיספיקו להשקיית היבולים. את כל הכסף שחסכו במיון אפרוחים על פי מינם (עבודה מתסכלת שוודאי לא הייתם מודעים לקיומה) ג'ייקוב משקיע בחלום האמריקאי שלו. זה יוצר מתחים קשים עם אשתו, וסודק את הזוגיות שלהם. כשנישאו הם הבטיחו לעצמם לנסוע לאמריקה ולהציל זה את זו, אבל עכשיו הם כבר לא מתואמים.

מינארי (צילום: יחסי ציבור)

אחת הסיבות למתח ביניהם היא העובדה שדיוויד בן השמונה לוקה בליבו וזקוק להשגחה. לצורך כך השניים מחליטים להביא מקוריאה את אמה של מוניקה, והיחסים בין הנכד השובב לסבתו ש"מריחה כמו קוריאה" הופכים לליבו של הסרט. דיוויד מאוכזב מהסבתא שאינה תואמת את הציפיות שלו לגבי איך סבתא אמורה להיות – היא לא מתלבשת כמו סבתא ולא מכינה עוגיות – והוא מבטא את אכזבתו במעשי קונדס.

את דיוויד מגלם אלן ס. קים, ילד מתוק להפליא בבכורתו הקולנועית – על בסיס הופעתו כאן הוא כבר לוהק לסרטו הבא. ואת הסבתא עם הפה המלוכלך מגלמת יו ג'ונג-יון, שחקנית קוריאנית ותיקה שנאום האוסקר שלה היה הכי מגניב השנה. האוסקר, דרך אגב, הוענק לה על הבמה על ידי בראד פיט, שהפיק את הסרט (אך כדבריה בטקס, מעולם לא הגיע לסט). סבתות לא מחונכות וילדים מתוקים הם כידוע גנבי ההצגה הכי גדולים (לצד כלבים), אך לזכותו של "מינארי" ייאמר ששתי הדמויות נחוות כאותנטיות ולא כחיזור אחרי הצופים. לרגעים הסצנות שלהם הזכירו לי את הקולנוע של היפני הגדול יסוז'ירו אוזו, שכל סרטיו עסקו במשפחות ובאכזבות מהחיים.

מינארי (צילום: יחסי ציבור)

כאמור, זה אינו סרט הגירה עם נרטיב טיפוסי, וזה מתבטא גם בכך שאין בו רמז לגזענות. הקהילה הדרומית מקבלת את בני המשפחה בזרועות פתוחות ובסקרנות. בסצנה נחמדה בכנסיה ילדה ניגשת לאחות הבכורה אן (נואל צ'ו) ופונה אליה בג'יבריש שנשמע לה כמו קוריאנית. מה שהיה יכול להריח כמו גזענות סמויה מניב רגע מקסים. אם יש לי טענה לסרט היא רק שהאחות האחראית היא דמות פחות מפותחת, והגיעו לה עוד כמה רגעים משל עצמה. 

יותר משיש כאן עלילה, יש רקמה עדינה ונושמת של חיים. הדרמה וגם ההומור נובעים מהעיצוב המדויק של שאר הדמויות, בהן פול הידידותי והמוזר שעובד עם ג'ייקוב בשדה ובסופי שבוע נוהג לשאת צלב על גבו. וויל פאטון כל כך משכנע בתפקיד, שאפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בנון-אקטור אלמלא היה מדובר בשחקן הכי מנוסה ומוכר בסרט. הסלרי הקוריאני המכונה מינארי גדל פרא ליד מקורות מים. זה אינו אחד מהגידולים שג'ייקוב שתל באדמתו, אך דווקא הוא העניק לסרט את שמו, ובסוף אנחנו מבינים למה. כמותו הסרט העדין הזה אינו מציע ארוחה דשנה ונוטפת שומן, אלא הוא מרענן ומלא טעם. 

★★★★ 4 כוכבים
Minari בימוי: לי אייזק צ'אנג. עם סטיבן יואן, וויל פאטון, יו ג'ונג-יון. ארה"ב 2020, 115 דק'