"צ'או איטליה".
"צ'או איטליה" הוא סרט דרמה קומי על הזדקנות, בעיות חברתיות על רקע פער גילי, יחס המדינה לבני הגיל השלישי והרבה טוב לב. הסרט מרגיש ארוך יותר משעה וחצי, בעיקר בשל חוסר בהתפתחויות מעניינות בעלילה. הדיאלוגים טובים בסך הכל, והקטעים ההומוריסטים הצליחו לשעשע את הקהל שהיה איתי בהקרנה (אותי קצת פחות), אך חוסר הפואנטה של הכל די מוציא גם מהם את החיוביות. מניח שצופים שנהנים מסרטים צנועים ואיטיים, ששזורים בדיחות שנובעות מבלבול או מפשטות מחשבה של הדמויות, יוכלו להנות ממנו.
לג'יאני די גרגוריו ניסיון עשיר בכתיבה, ומאז הסרט הראשון אותו ביים "ארוחות אמצע אוגוסט" (2008), הוא נהנה לחבוש שלושה כובעים בפרויקטים שלו – במאי, תסריטאי ושחקן בתפקיד ראשי, וזאת הוא עושה גם בסרט זה. הוא יצר עולם שמרגיש אותנטי ומתרכז ברגעים הקטנים של דמויותיו, אבל יחד עם זאת, מתרחק מבאמת לצלול למורכבות שלהן, וזה ניכר. לשלוש הדמויות הראשיות יש בעיות שנוגעות רק להן, לכן מאכזב שהבעיות לא מקבלות את המקום הראוי בעלילה.
הפרופסור (די גרגוריו) חי לבדו ברומא ומנהל חיי פנסיה צנועים בסגנון איטלקי, כלומר כל יום יושב בבית הקפה השכונתי, שותה כוס יין, קורא עיתון או ספר ומסתכל על העוברים והשבים. מדי פעם הוא מבלה עם חברו הטוב ג'יורג'טו (ג'יורג'ו קולנלי, שחקן שבגיל 71 עובד בקצב של שחקן במחצית מגילו), שמוטרד ממצבו הכלכלי, בשל קצבת פנסיה נמוכה שלא מאפשרת לו לחיות בנינוחות בה היה מעוניין.
"צ'או איטליה".
ג'יורג'טו מעלה רעיון שהשניים יעברו למדינה בה עלות המחייה נמוכה יותר ובכך יוכלו להרוויח חיי רווחה עם אותו גובה קצבה. הפרופסור אמנם קצת מסתייג, אבל ג'יורג'טו הנחוש דוחף לקרום עור וגידים לתכניתו ולהיעזר בכל מי שיוכל. דרכם של שני החברים מובילה אל אטילו (אניו פנטסטיקיני, שהלך לעולמו לאחר צילומי הסרט בגיל 63), שסגנון החיים שניהל הותיר אותו ללא פנסיה כלל, אבל עם הרבה ידע ואהבה למדינות העולם. השלושה יוצרים ברית ובודקים יחד אפשרויות בנוגע למעבר מהיר למדינה אחרת כשכל אחד מהם צריך להתמודד עם המטען שהוא אמור להשאיר מאחוריו.
שלושת השחקנים הראשיים מבצעים תפקידם נאמנה, ולמרות שזהו הפרויקט שלו, די גרגוריו לא משתלט על זמן המסך ויש איזון טוב בין השלושה. כל אחד מהם מציג דמות מאוד מובהקת, ובהחלט אפשר לומר שזה לא קשור רק להתווית הדמות בכתיבה. אם בכל זאת אזכיר איזשהי בעיית אמינות, היא תהיה קשורה לתסריט ולדרך התגלגלות העלילה, אשר מחברת בין הדמויות. רוברטו הרצליצקה (שמגלם את פרופסור פלדמן) אחראי לרגעים הקומיים היחידים שהצלחתי לצחוק מהם. משהו ברצינות התהומית בה הוא מגלם את האובססיביות והילדותיות של דמותו הזקנה נוגע בדיוק בנקודה הנכונה.
"צ'או איטליה".
די גרגוריו שדואג להכניס לסרטיו את רומא, נותן לצופים הצצה על הקולסיאום מהדרכים (כנראה זה כמו מגדל האייפל של פריס), כדי שנדע בוודאות שאנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים, אך רוב הסרט דווקא מראה חלקים שונים של העיר, בין הרחובות הקטנים והמרוצפים עם בתי הקפה והשווקים ועד לאיזורי הוילות. באמצעות כך הוא גם מראה את רמות החיים השונות, נדבך נוסף שעוסק בו הסרט.
הסרט כנראה יתאים יותר לצופים בסביבות גילם של הגיבורים, אבל גם את זה אני לא יכול לומר בבטחון. אם הוא היה מתובל במעט תחכום או עומק, התמונה הייתה שונה לגמרי. נו, לפחות הוא לא גזל ממני יותר משעה וחצי.
דירוג: 
צ'או איטליה (איטליה, 2019)
בימוי: ג'יאני די גרגוריו | תסריט: ג'יאני די גרגוריו, מרקו פטנלו | משחק: ג'יאני די גרגוריו, ג'ורג'יו קולנלי, אניו פנטסטיקיני, דפנה סוצ'יה, סאליח שעדין חאליד | מוסיקה מקורית: קארטלו, ראצ'ס | צילום: גוגו ביאנקי
הפצה: קולנוע חדש, החל מה-07.10.2021 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: