עולם המבוגרים האכזר, כפי שהוא נחווה מבעד לפנטזיה ילדותית, הקסים את הביקורת האמריקאית כמו גם את שופטי פסטיבלי קאן וסנדאנס, שבשנת 2012 הרעיפו שבחים ופרסים על סרט הביכורים של בן צייטלין, "חיות הדרום הפראי". שבע שנים מאוחר יותר מתייצב צייטלין לפרוע את שטר ההבטחה הגדולה, וסרטו החדש "וונדי" (Wendy) ממשיך את הקו התמטי והפנטסטי שהתווה בסרטו הראשון.
זהו עיבוד חופשי מאוד ל"פיטר פן", שנוטל כמה מהדמויות המרכזיות מהסיפור וממקם אותן באי וולקני שאליו הן מגיעות מאזור כפרי בלואיזיאנה באמצעות רכבת מסע. וונדי דרלינג (דווין פראנס) ואחיה התאומים, ג'יימס ודאג, הם ילדיה של אם חד-הורית העובדת בדיינר מקומי מעופש. האטרקציה היחידה במקום שכוח-האל היא הרכבת שחולפת על פניו, מלווה בצהלותיו של ילד-נוסע מסתורי. לילה אחד הם נענים לקריאותיו וקופצים על הרכבת, וממנה נוחתים באי הקסום (הסרט צולם באי הקריבי מונסראט), שבו כמסתבר מתגוררת חבורת הילדים האבודים שמקיפה את פיטר פן – הוא אותו ילד קריבי עטור רסטות, שבסרט נקרא רק פיטר.
את דמותו של פיטר מגלם ישועה מאק בן ה-10 (בן שש בזמן הצילומים), שאותר על-ידי צייטלין באי אנטיגואה, בן לקהילה מבודדת של הרסטפארי – נוצרים אדוקים הרואים בקיסר האתיופי היילה סלאסי את התגלמותו השנייה של ישו עלי אדמות. נדמה לי שלא תהיה זו טעות לציין שהוא הילד השחור הראשון אי-פעם שמגלם את דמותו של הילד שלא רוצה לגדול, שעוצב בספריו של ג"מ בארי. בסרטו של צייטלין הוא גם מזוהה עם הטבע, שולט בו וניזון ממנו; נוכחות מטפיזית שבה בעת נטועה בפנטזיות הילדות הבסיסיות ביותר.
3 צפייה בגלריה
מתוך "וונדי"
מתוך "וונדי"
מתוך "וונדי"
אף ש"וונדי" נצמד להיבט התמטי של הפחד מפני התבגרות וזיקנה שנמצא בבסיס סיפורו של פיטר פן, הטון ונקודת ההתייחסות שונים מהעיבודים הקודמים, ובראשם סרט האנימציה של דיסני מ-1953, וסרטו שאינו מוערך דיו של סטיבן ספילברג, "הוק" (1991), שבו גילם רובין וויליאמס את פיטר פן המבוגר, ששב לארץ לעולם לא על מנת להתעמת פעם נוספת ואחרונה עם יריבו המר שבכותרת, אשר חטף את ילדיו. עיבודים אחרים כמו "פיטר פן" (2003) ו"פן" (2015) שמרו על נאמנות קונבנציונלית למקור הספרותי, וערכם זניח.
אבל "וונדי", כמתבקש משמו, מעמיד במרכזו את דמותה של ילדה, בת לאם חד-הורית, שבאמצעות פיטר והילדים האבודים נחשפת אל הצד האפל של עולם המבוגרים. באי הקסום היא פוגשת בקהילה של אנשים זקנים החיים בעיירה הרוסה, כנראה בעקבות התפרצות וולקנית – ילדים שאיבדו את אמונתם הילדותית ביצור ימי פלאי וזוהר המכונה "אמא". החיבור הזה אל אם ארכאית המשמרת את הילדות הנצחית הופך את האמהוּת לאחד מנושאיו המרכזיים של הסרט. זאת, להבדיל מהדגשת המימד האדיפלי שנוכח בעיבודים אחרים של הסיפור, והעיסוק בפגימה הגברית והאבהית שמופיע בסרטו של ספילברג. הוק, על-כן, אינו משמש כאן דמות אב מחרידה שנגדה נלחם פיטר פן. הפרשנות שמציע צייטלין, מבלי לחשוף, נטועה יותר בטראומה שנחווית על האי.
3 צפייה בגלריה
מתוך "וונדי"
מתוך "וונדי"
מתוך "וונדי"
"חיות הדרום הפראי" הציב את צייטלין כתקווה הלבנה הגדולה של הקולנוע האמריקאי. הסרט ויוצרו אף קטפו מועמדויות לאוסקר, כוכבתו השחורה קוונז'אני וואליס נהפכה לשחקנית הצעירה ביותר שהייתה אי פעם מועמדת לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, והכנסותיו (כ-21 מיליון דולר) היו פי עשרה מעלותו. סרטו הנוכחי, לעומת זאת, הותיר תגובות קרירות ביותר ונחל כישלון כלכלי. יש מי שיאמרו שזוהי אכזבה מתבקשת אחרי ההתלהבות (המופרזת בהחלט) ההיא, אבל יש להעריך את צייטלין על שבחר להישאר נאמן לחזונו במקום להיטמע במערכת ההוליוודית.
צייטלין, שכתב את התסריט יחד עם אחותו אליזה (שניהם חובבי פיטר פן נלהבים), מעניק לסיפור מימד מלנכולי, אכזרי אפילו. הסרט כולל סצינה של קטיעת יד שמזהה את ההזדקנות כמחלה מסוכנת, פיטר עצמו מוצג כמנהיג כת שלהשתובבותו יש אפילו מימד הרסני, ואף שאיננו יודעים כמעט דבר על עברו – דיאלוגים ספורים, כמו גם תצלום ישן, חושפים רקע משפחתי עצוב. ארץ לעולם לא, אותו אי וולקני, היא גם אתר של מוות, והכמיהה אל אהבת האם הנעדרת נוכחת כמעט לכל אורך הסרט ומעצבת את דמותו של פיטר. כן, זהו סרט שתוהה על משמעות ההתבגרות והמודעות לאובדן ולמוות – והוא עושה את כל זה באמצעות דמותה של וונדי ששוב אינה איזו נוכחות משנית בסיפור ההרפתקאות על הנער המעופף, אלא מייצגת את קול התבונה הבוגרת, המפוכחת.
3 צפייה בגלריה
מתוך "וונדי"
מתוך "וונדי"
מתוך "וונדי"
"וונדי" הוא בפירוש לא עוד פיטר פן לילדים. פה ושם יש בו אפילו משהו שמזכיר את האלגוריה הדיסטופית של וויליאם גולדינג, "בעל זבוב", וניסיונו של צייטלין לעצב פנטזיה רב-תרבותית שמתמקדת בהיבטיו האפלים של הסיפור ראוי בהחלט להערכה. לא תמיד זה מצליח – בעיקר משום שהסרט נדרש לקריינות פיוטית מפיה של וונדי שמעניקה לו מימד סנטימנטלי מיופייף (אלמנט שהעיב גם על סרטו הקודם), ומשום שדמויותיהם של הילדים האבודים נותרות מחוקות למדי. אבל צייטלין הולך פה בדרכו, וזה מה שחשוב, והדיאלוג שלו עם עולמם של ילדים על סף ההתבגרות הוא בהחלט לא שגרתי וממוסחר.