פרנק הרברט פרסם את "חולית" באמצע שנות השישים, ומאז הפך הספר לרב-מכר פולחני, ולשם נרדף לקללה קולנועית. אלחנדרו חודורובסקי, אשף ההזיות הקולנועיות, ניסה להפוך אותו לסרט שאפתני במיוחד בשנות השבעים, אך הניסיון כשל והונצח בדיעבד בסרט דוקו, הנחשב לאחד המסמכים הכי יפים על כשלונות קולנועיים.
דיוויד לינץ' היה הבא בתור והצליח להשלים את ההפקה, אך סלד מן הגרסה שהגיעה לאקרנים, והתוצאה נחשבת לעבודתו הגרועה ביותר ולסרט בלתי ניתן לצפייה. בתחילת המאה האחרונה, הרומן הוליד גם מיני-סדרה טלוויזיונית, אך הפרופיל הנמוך שלה והתקציב המוגבל הפכו אותה לזניחה ונשכחת למדי.
השנים חלפו, במאים נוספים טבעו בחול הטובעני, ורק עכשיו, סוף כל סוף, מישהו הצליח לעמוד באתגר - דניס וילנב, שהפך הודות ל"אסירים", "סיקאריו" ו"המפגש", בין השאר, לאחד הקולנוענים הבולטים והמוערכים בעולם הקולנוע המסחרי העכשווי.
הפצת "חולית" של וילנב אמנם התעכבה בגלל הקורונה, אבל בתחילת ספטמבר האחרון ערכה את הקרנת הבכורה העולמית שלה בפסטיבל ונציה, וקיבלה מחמאות כמעט מקיר לקיר. לאחר מכן, הופצה בחלקים מסוימים של העולם, ובסוף השבוע הקרוב עלתה גם בישראל ובארצות הברית. באמריקה, היא התגלגלה בו בזמן הן למסכים והן לשירות הסטרימינג של HBO מקס. זאת למגינת לבו של הבמאי, המצהיר שוב ושוב כי יצר כאן חזון אפי שדורש את מידותיו של המסך הגדול.
וילנב, צריך לומר לזכותו, אינו אופורטוניסט, אלא אחד מאותם רבים שגדלו על ברכיו של הספר. הוא תמיד חלם על ההזדמנות להביא אותו אל הבד, וכשההצלחה של סרטיו הקודמים פתחה את הדלת לכך, הסתער עליה בשתי ידיים. בניגוד לעיבודים הקודמים, הגרסה שלו גם נחשבת קרובה למקור. לפחות עד כה, צבא האמת של "חולית" כמעט ולא השמיע קולות זעקה.
העיבוד של וילנב, חשוב לציין, מתייחס רק לחלק הראשון של האפוס - המשך יבוא, אלא אם הביצועים הקופתיים יהיו מאכזבים מדי. ל"חולית" יש משימה כפולה: להמחיש, אחרי כל השנים, שהטקסט של הרברט יכול לשמש בסיס לסרט ראוי; ולהוכיח, אחרי כמה גלים של קורונה, כי תעשיית הקולנוע עדיין מסוגלת לעמוד על הרגליים.
"חולית" הוא אתגר מכל בחינה, וקצרה היריעה מלסכם את העלילה המפותלת שלו. נעשה זאת בקיצור האפשרי: הסיפור מתרחש בעתיד הרחוק, אם כי הוא נראה רלוונטי לנו, ועוקבת אחר מאבקי שליטה קיומיים ויקומיים בין שושלות שונות. בתוך גלריית הדמויות, מתבלט לו בן אצולה אחד: נסיך בגילומו של טימותי שאלאמה, שהופך לא רק ליורש עצר, אלא גם למשיח שבכוחו לשנות את גורל היקום כולו.
העלילה עתירת הדמיון כוללת גם אחווה של נשים עם כוחות על-טבעיים, תולעי ענק ומשאב טבעי שכולם רוצים לשים את ידיהם עליו, ובניגוד לנהוג בסרטי מדע בדיוני הערך שלו לא רק חומרי, אלא בעיקר רוחני ומיסטי. ב"חולית" יש הרהורים פילוסופים ותיאולוגיים, ואפשר למצוא בו משלים למשבר האקלים ולמלחמה בטרור ומה לא. יש בו גם אינספור דמויות, ומגלמים אותם כמעט כל שחקן או שחקנית שלוהטים כרגע - רק אדם דרייבר, משום מה, חסר. במקומו יש את אוסקר אייזק, שלאחרונה כיכב גם ב"תמונות מחיי נישואין", את ג'וש ברולין, ג'ייסון מומואה, דייב בטיסטה וגם זנדאיה. קמפיין השיווק מרבה לנפנף בה, כנראה כדי למשוך לאקרנים גם את בני ובנות גילה, אך למעשה היא נמצאת על המסך רק דקות ספורות, באופן שהולם את הנפח העלילתי שיש לדמות שלה בחלק הרלוונטי של הספר.
"חולית" בגרסתו הספרותית השפיע בזמנו על "מלחמת הכוכבים", והדיאלוג המעניין הזה נמשך בעיבוד הקולנועי החדש, שמושפע בתורו מסדרת הלהיטים של ג'ורג' לוקאס. אפשר גם למצוא בו התכתבויות עם "לורנס איש ערב" ולהבדיל עם "משחקי הכס", אבל מעל הכל, ניכרת טביעת האצבע של וילנב. למרות זמן וזירת ההתרחשות של הסרט, ואף שהוא מבוסס על ספר קלאסי, לא פעם הוא מזכיר באווירה ובסגנון את "סיקאריו", שהתרחש כזכור בסביבה אחרת לגמרי - המלחמה נגד קרטלי הסמים במקסיקו.
וילנב הוא במאי שמשלב את האישי, האמנותי והמסחרי. מעטים שכמותו שרדו את העשור האחרון, מן המאתגרים בתולדות הוליווד. הלוואי שישרוד גם את העשור הבא וימשיך לביים סרטים, והלוואי שיהיו לו גם הרבה יורשים ויורשות - אבל בינתיים, מה שעומד לפנינו זה "חולית", ואחרי כל הציפיות וההשקעה, ולמרות כל הכישרון שמעורב בסרט, התוצאה מאכזבת מבחינתי, ומתקשה לתגמל את מי שיושבים מולה במשך לא פחות משעתיים וחצי.
אני לא מעריץ של הספר ולא מומחה גדול לעולמות המדע הבדיוני. יש טהרנים שיאמרו כי רק מי שמשתייכים לאחת ורצוי לשתיים מן הקבוצות הללו יכול להעז להביע דעה על הסרט. אך הפקה שעלתה כל כך הרבה כסף, וצריכה להרוויח לפחות פי כמה וכמה, פונה גם לאנשים מן היישוב - אז כנראה שגם להם יש זכות להביע דעה, והנה היא.
מאיפה להתחיל? הרצון לחלק את הפרויקט לשני חלקים מחייבת את וילנב להתקמצן על פך השמן ולשמור אריטלריה במחסן. כתוצאה מכך, הסרט מתקדם בקצב איטי ומייגע, ונראה כמו קדימון יותר מאשר הדבר האמיתי.
הדיאלוגים מתנהלים בעיקר בלחישות, ובין לחישה אחת לאחרת, אין כמעט טיפה של רגש. האפוס הזה כל כך נוצץ וכל כך חלול, שלעתים הוא נראה כמו פרסומת לשמפו.
וילנב דרש שנצפה בסרט על המסך הגדול, וכך עשיתי - אך לא הרגשתי שמיקסמתי איזושהי חוויה אודיו-ויזואליות. לא עבודת הבימוי והצילום, לא המוזיקה של הנס צימר - שום דבר לא מרשים במיוחד. כל מה שיש זה חול ועוד חול, אבל אין מה לאכול. אם נרצה לראות חול, נלך לים. לא צריך בשביל זה את HBO מקס.
כן, יש בסרט רגעים יפים, מהפנטים ובלתי נשכחים, אבל רוב הזמן הוא אטום וסתום. כמו בהרבה יצירות בימינו, יש בו יומרה זחוחה וגם אליטיזם אקסקלוסיבי. השחץ החזותי שלו והעלילה הלא קוהרנטית כאילו באים ואומרים לנו - לא נהניתם? זה כי אין לכם מסך גדול מספיק, או כי לא הבנתם את הספר כמו שצריך, או שניהם גם יחד.
נכון, חוץ מביקורת אמיצה וכתובה לעילא באינדי ווייר, רוב הביקורות הבינלאומיות עד כה השתפכו על חולית. אולי בלב טהור, אולי גם בניסיון נואש ליצור כאן אירוע, מהסוג שהקולנוע ותרבות הקולנוע כל כך זקוקים לה כרגע.
ברוח הימים, הסרט נוגע בשלל נושאים אקטואליים, אך לא באמת מעמיק בהם, וגם מציג ליהוק מגוון מגדרית ואתנית. עם זאת, בסופו של דבר הפוקוס נותר רוב הזמן על דמות אחת ועל שחקן אחד - טימותי שאלאמה, שהוא הילדון הכי לבנבן שאפשר להעלות על הדעת, כך שכרגיל בהוליווד, התקינות הפוליטית מתגלה כגימיק צבוע.
צבוע, מתנשא, נפוח ולא יותר מאשר הכנה לסרט המשך - תגידו מה שתגידו על "חולית", אבל התוצאה בהחלט מפליאה לגלם בתוכה את כל הרעות החולות של הוליווד בימינו. הסרט אמנם מבוסס על ספר משנות השישים, אבל אין מתאים ממנו ל-2021.