זוכי פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021 וסקירות נוספות

פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-38 מגיע לקיצו (ועוד כמדורה פרונטלית, אינו מובן מאליו), לא אפרד לפני שאציג את הזוכים בפסטיבל ואסקר סרטים נוספים.

רשימת זוכים

התחרות הבינלאומית בחסות הקרן לירושלים

פרס נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, תרומת רונלד ס' לאודר וג'ו קרול לאודר, באמצעות הקרן לירושלים, מוענק: "תא מספר 6" (Compartment No. 6) | בימוי: יוהו קוסמאנן (פינלנד, גרמניה, אסטוניה, רוסיה).

ציון לשבח: מוענק לסרט "לברוח" (Flee) | בימוי: יונאס פוהר רסמוסן (דנמרק, צרפת, שוודיה, נורבגיה)

התחרות לסרטי ביכורים בחסות GWFF

פרס GWFF לסרט הביכורים הבינלאומי מוענק: "הפלנטה" (El Planeta) | בימוי: אמליה אולמן (ארה״ב)

תחרות ברוח החופש

פרס קאמינגס לסרט עלילתי מוענק: "להרפות את האגרופים" (Unclenching the Fists) | בימוי: קירה קובלנקו

פרס MKR לסרט תיעודי מוענק: "מבעד לעיניהם" (From Where They Stood) | בימוי: כריסטוף קונייה

תחרות שנטל אקרמן לסרטי תעודה ניסיוניים

פרס שנטל אקרמן באדיבות קרן משפחת אוסטרובסקי מוענק: "באבי יאר. קונטקסט" של סרגיי לוזניצה

פרסים לקולנוע ישראלי באורך מלא

• תחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי באורך מלא:

פרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר באמצעות הקרן לירושלים מחולק בין שני סרטים (ex aequo):

"מישהו יאהב מישהו" | בימוי: הדס בן-ארויה, מפיקות: מעין עדן, הדס בן-ארויה

"הסירו דאגה מלבכם" | בימוי: תום שובל, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד, מאיה פישר, סול בונדי, משה אדרי, לאון אדרי, אלחנדרו גונסלס-איניאריטו, פרד בורלה, נטליה מוקריסקאיה, מילה רוזנובה

• פרס GWFF לסרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר: "סינמה סבאיא" | בימוי: אורית פוקס רותם, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד, מאיה פישר, אורליין בודינו, ריאן ויאלווה

• פרס דליה סיגן לתסריט: פיני טבגר על הסרט "יותר ממה שמגיע לי"

• פרס ענת פרחי לשחקנית: אלישבע וייל על הופעתה בסרט "מישהו יאהב מישהו"

• פרס ענת פרחי לשחקן:

עומר פרלמן שטריקס על הופעתו בסרט "השחיין"

ציון לשבח: יובל אורון על הופעתו בסרט "איך נתת לזה לקרות"

• פרס אהרון עמנואל לצילום: דניאל מילר וזיו ברקוביץ' על הסרט "הסירו דאגה מלבכם"

• פרס קמינגס לעריכה: ז׳ואל אלקסיס על הסרט "מחברות שחורות"

• פרס יוסי מולה למוסיקה: לאשר גולדשמיט על הסרט "הסירו דאגה מלבכם"

• פרס בחירת הקהל ע״ש מיכאל שווילי: "סינמה סבאיא" | בימוי:אורית פוקס רותם, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד, מאיה פישר, אורליין בודינו, ריאן ויאלווה

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי תיעודי

• פרס דיאמונד לסרט התיעודי: "מחברות שחורות" | בימוי: שלומי אלקבץ, מפיקים: שלמי אלקבץ, גלית כחלון

• פרס דיאמונד לבימוי לסרט תיעודי: ונסה לאפא על סרטה "שאפר בדרך להוליווד"

• ציון לשבח לסרט תיעודי: "חצר משחקים" של נורית קידר

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי קצר

• פרס דיאמונד לסרט העלילתי:

"שמש זורחת למטה" | בימוי: דילן יוסף שטרית

ציון לשבח: "הוא יכול לישון על הספה" | בימוי: אחינעם קפון

• פרס עליזה ומיכה שגריר לסרט תיעודי: "מולטוב" | בימוי: אריאל סמל

• פרס המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים לסרט האנימציה:

"הולי הולוקוסט" | בימוי: אוסי ולד, נועה ברמן-הרצברג

ציון לשבח: "פלומות" | בימוי: תום קוריס, חני דומבה

• פרס עליזה ומיכה שגריר ליוצרים המבטיחים: "המזמור החמישים" | בימוי: חמד שרוף, פאדי קובטי

התחרות לאמנות וידיאו וקולנוע ניסיוני

• פרס ע"ש ליה ון ליר בתרומת רבקה סאקר לסרט הניסיוני: "How to Be Alone" | בימוי: נטע מוזס

• פרס קרן משפחת אוסטרובסקי:

"בא הביתה" | בימוי: מיכאל ליאני

ציון לשבח: "התאבכות הורסת" | בימוי: ציון אברהם חזן, קרן בן-אלטבט, אבנר מרים-עמית

פיצ'פוינט קצרים – מענק הפקה לסרט קצר מטעם קרן גשר לקולנוע רב תרבותי

• פרס ראשון בסך 250,000 ש״ח: "היד של קטיה" | בימוי: תום שובל, הפקה: נועה פרדימן

• פרס שני בסך 150,000 ש״ח: "מים עומדים" | בימוי: ציביה ברקאי-יעקב, הפקה: איתי תמיר, עמי ליבנה

תחרות היצירה הצעירה לזכרו של של וים ון ליר

• פרס לסרט עלילתי: "סבא בוורוד" – בית ספר לאומנויות ע"ש צ'ראלס סמית, ירושלים

• פרס לסרט תיעודי: "אדם לאדם" – בית ספר תיכון הריאלי העברי חיפה

ברכות לזוכים ולזוכות.

פרה

מסתכלת אלינו ישר אל נשמתינו, לאחר שבנה הילוד נלקח ממנה על ידי בני האדם. כל מה שהיא יכולה להגיד הינו: "מווו". הבמאית הבריטית, אנדראה ארנולד. הידועה תודות הדרמות האנושיות והמופנמות מביימת לראשונה סרט תיעודי על חייהם של שתי פרות. שמעתם נכון, שעה וחצי של מעקב אחרי פרות, פניהם של עובדי הרפת לא נראים על המסך. תסכלו זאת כניסוי, האם תצליח ארנולד לגרום לקהל לחוש סימפטיה כלפי פרה רק על ידי שימוש באמצעים קולנועים שאינם וויס-אובר?. ההפך ממה ש"ללכת בין דינוזאורים" מ-2013 עשה, שהתייחס לצופיו כילדים קטנים כשהחליט להשתמש בוויס-אובר לכל הדינוזארים. ארנולד הצליחה ובגדול.

מדובר באחד הסרטים המרגשים של השנה. שמעתם נכון, כבר מאוחר אל תוך הסרט מפיהם של אחד מהעובדים, ניתן להבין מה שהובן כבר מהתחלה זהו סיפור על ניצול בתוך תעשיית החלקאות וכיצד המעגל לעולם לא יישבר. רחוק מלהיות תשדיר שירות או סרט תיעודי. ארנולד ניגשת למאחורי המצלמה בדיוק כמו כל סרט אחר שלה, הבימוי המופתי, העריכה הנותנת אוויר לנשימה בין סצנה לסצנה והשימוש המועט אך מוצדק בשירי רקע. מצליחה ארנולד לרקום חלום פיוטי, לקראת סיום שקשה שלא להיות אדישים כלפיו. תרשו לי להיות מעט חטטני, כל הפיוטיות הזאת לעיתים מרגישה מעייפת ויותר מכל מראה עד כמה הסיפור שמנסה ארנולד להציג דיי דל ובקלות יכל היה להיחתך בחצי שעה. אם זאת הניסוי שלה עבד, ריגש, איתגר את הסבלנות ואראה אותו בשנית.

טיטאן

הבמאית הצרפתייה, ג'וליה דוקורנו הדהימה אותי לפני חמש שנים עם סרטה הראשון "נא". יפייפה, מבחיל ומעניין מתחילתו ועד סופו וכששמעתי שסרטה השני יצא השנה ועוד יוקרן במסגרת היוקרתית והראשית של פסטיבל קאן, ממוקמת בין: פרנסואה אוזון, ז'אק אודיאר, פול ורהובן ועוד. ההתרגשות הייתה בשיאה, והדובדבן שבקצפת האי-ידיעה על מה הסרט בכלל ולשם שינוי הטריילרים לא חשפו דבר. בהשוואה לסרטה הקודם, "טיטאן" מרגיש מעט מתון (סצנת הסקס בתחילתו תרשה לחלוק אחרת). מתחת לההיבט הפנסטי, הרציחות וה"מה לעזעזל ראיתי עכשיו" מסתתר סיפור על הפחד להיחשף והתגובה להיפגע מהסובבים אותנו.

שתי הדמויות הראשיות כאן משוחקות להפליא, מדובר בהופעות הדורשות כל כך הרבה מבחינה גופנית. אגאת רוסל בתפקידה הראשון מדהימה ומסתורית, עובדת בנוסף הרבה עם הבעות פנים. פרטנרית מושלמת לגדול שחקני הקונלוע הצרפתי, וינסנט לינדון, הנותן את כל כולו. שניהם מצליחים לאזן בין הרגעים הקומיים למותחים. אך כמובן שסרטה של דוקורנו לא יכל היה להתממש מבלי צוות מופלא שעמד מאחורי המצלמה והצליח להעניק עור וגידים לחזונה מהאפקטים (הממחושבים והפרקטיים) המעניקים תמונות החודרות אל תוך העור, הצילום של רובן אימפנס שמצליח להכניס את הקהל אל תוך האווירה והפסקול שהולחן על ידי ג'ים וויליאמס, המעורר צמרמורות. "טיטאן" מצטרף למועדון האקסלוסיבי של סרטים בו לפני הצפייה עדיף שלא לדעת כלום. מחפשים משהו בועט, שונה ורחוק מלהיות קונבנציאלי. הרשו לי להמליץ על "טיטאן".

קלטים

הקלטים חייו ככל הנראה מהמאה ה-12 לפנה"ס, מספר עמים שחייו במערב אירופה. הם חלקו דתות, שפות ותרבויות. עכשיו שכיסיתי את עניין השם, תפתחו את המחברות ונדבר על התפרקותה של יוגוסלביה. לסרט הזה צריכים לבוא מוכנים ולעשות את שיעורי הבית. גם סרט משנה שעברה כמו "לאן את הולכת, אאידה?" שהתעסק באותה תקופה לפחות היה בעל תסריט הדוק ומעניין. "קלטים" מרגיש מפוזר ונמתך על יתר המידה. אילו הייתי זורק ניחוש, הסרט עוסק במעמדות הנמוכים כקורבנות של אלו בעלי הכוח והאינטרסים. מה עלינו לעשות?, כפי שאומרת אחת הדמויות: "מהפכה". המתבטאת בדברים הקטנים בחיים.

סיפור מעניין מוצג בפנינו, אם ביום הולדתה של בתה הקטנה. מנסה להתשחרר מהשרשראות החברתיים. חבל שנקבר תחת מעשיות פחות מעניינות. הסרט משתייך לסאב-ז'אנר פופלארי בתחום הקולנוע העולמי. אנשים נפגשים באירוע ובמהלכו כל הסודות נחשפים. קורים דברים אך התגובות של הדמויות כמתונות וקרירות, הכל מתנהל כמצגת שקופיות של משפחה שחזרה מאירוע משפחתי. לא אשקר ואגיד שאפילו איבדתי את עצמי במכלול הדמויות וקשרם זה לזה. כשהסיום עלה, חשתי דז'ה וו כלפי הפריים הסוגר, אך בלי יכולת להתחבר אל הדמויות הפאנ'ץ הרגשי שככל הנראה קיוותה הבימאית מיליצה טומוביץ' לא הגיע. פחות יצירה אונירסאלית ויותר אישית, זהו סרטה הראשון והמלא של הבמאית ואהיה מוכן לראות מה יהיה יצירתה הבאה.

האי של ברגמן

מצידו האחר של הספקטורם ישנו את "האי של ברגמן". אם "קלטים" היה דל בסיפור וכבד באווירתו. הסרט שכאן בבימויה של מיה האנסן-לב הוא… גם רזה בסיפור אך מלא אופטמיות, חום ואהבה. המקבילה לשתייה תה קר בבוטקה בחוף הים עם חבריך הקרובים. העלילה עוסקת בזוג בכיכובו של טים רות' וויקי קריפס היוצאים אל האי בו ברגמן ספג השראה לסרטיו, כשהם בעצם מתכננים לכתוב את סרטם הבא במקום. האם מדובר בסרט מעניין, לא בהכרח.

מובן אלו שיתלוננו בהיותו ריק מכל תוכן ורק נועד לשמח את עכברי הסינימטקים שבינינו אם כל הצבעותיו וקריצות אל ההיסטוריה העשירה של ברגמן, המיטה מ"תמונות מחיי נישואין", המקום בו צולם "מבעד הזכוכית האפלה", משרדו וחדר ההקרנה. חובב הקולנוע הממוצע יתרגש במעט. אך האמת, נהנתי מהאווירה ומחברתם של הדמויות. ואט, אט גם חייהם האישיים מתחילים להיחשף. ההתפחות במערכה השנייה אל כיוון של סרט בתוך סרט, לא מעניין במיוחד. הובן למה הוא נועד, כדי להציג את הקולנוע ככלי טיפולי וכיצד ההשראות האמיתיות מגיעות מחיינו האישים. הוא מלא בקטעים חמודים וגם מכיל את אחת הסצנות המבדרות שבו הגבול בין מציאות לדימיון באמת מתחיל לטשטש. השחקנים בתסריט של דמותה של וויקי קריפס היו נהדרים והצליחו לעבוד עם המעט שיש. במיוחד נזכרתי עד כמה שחקנית טובה מיה וסיקובסקה. אך לא הצלחתי להתחבר רגשית. בסופו של יום אני שמח שראיתי את הסרט, גרם לעלות חיוכים, החיים ככל הנראה ימשיכו כהגרלם.

---

כעת שפוסעים חזרה לשגרה, חשוב להודות לצוות היח"צ המדהים שעזר במהלך הפסטיבל. צוותי המתחמים שפעלו בחריצות במיוחד לאלו שדאגו ושמרו על בריאות הסובבים ותודה לכם שקראתם. מקווה לראותכם במדורה הבאה של הפסטיבל, בלי מסיכות או תווים ירוקים רק חיוכים וסרטים טובים.

// התמונה הראשית מתוך "הסירו דאגה מליבכם" | צילום: דניאל מילר

(אור פז)