ויש גם את עניין הרשומון. רידלי סקוט שנולד ב-1937, החליט, משום מה, לעשות סוג של גרסה חדשה לסרט יפני מ-1950. גם שם יש סיפור של אונס שמסופר מכמה זוויות, ועל הצופים לנסות לחבר את קרעי הגרסאות לכדי גרסת מציאות אחת שהיא האמת. "הדו-קרב האחרון" מספר את הסיפור עם כותרת "האמת על פי X", ואז חוזר אחורה ומספר את אותו סיפור עם הכותרת "האמת על פי Y", ואח"כ גם פעם שלישית. באחת הפעמים האלו הוא מוריד את המשך המשפט ופשוט משאיר את המילה "האמת". כלומר, שלא כמו יצירת המופת היפנית (שאגב, ראיתי בזמן לימודי הקולנוע שלי, ואני בעיקר זוכר את הפליאה שלי על כך שמדובר בסרט ישן מאוד, אבל הקצב שלו והחוכמה שלו מידבקים וסוחפים גם עשרות שנים לאחר שנעשה), "הדו קרב האחרון" לא מהרהר על מהות האמת האובייקטיבית או הסובייקטיבית. הסרט הזה קובע מהי האמת, וזהו. זוהי טעות פטאלית, להבנתי, מכיוון שאישה שמתלוננת על אונס – הרי עצם התלונה היא מעשה אמיץ, שדוחה בושה, וכאב (פיסי ונפשי), והתשובה שהרבה פעמים מגיעה היא פקפוק בגרסת הקורבן. אז רידלי סקוט בכלל לא נותן לי להרהר מהי האמת. הוא קובע בשבילי.
איתן 