השבוע האחרון היה מבחן מעניין לחברה האמריקאית, והתוצאות די ברורות. באמצע השבוע, התקיימו כמה בחירות מקומיות, בהן המנצחים היו בדרך כלל רפובליקאים, או דמוקרטים מתונים, מה שהתפרש בין היתר כתגובת-נגד להשתלטות הפרוגרסיבית על השיח. בסוף השבוע, ולהבדיל אלפי הבדלות, יצא לאקרנים "נצחיים" - הסרט הכי Woke עד כה של אולפני מארוול, כלומר הכי מודע ותקין פוליטית, שיש בו ניסיון להעניק ייצוג נאמן ונרחב ככל האפשר לקבוצות שונות של החברה.
מאחורי המצלמה עמדה קלואי ז'או, שמוקדם יותר השנה נרשמה הודות ל"ארץ נוודים" כאישה הראשונה שמוצאה אסייתי הזוכה באוסקר לבימוי. לפני המצלמה, אנו פוגשים שלל גיבורי וגיבורות-על שיוצרים יחדיו פסיפס מגוון: את התפקידים הראשיים מגלמים ג'מה צ'אן, בריטית שאביה מהונג-קונג ואמה מסין, וקומייל ננג'יאני, שנולד בפקיסטן לפני שפיתח קריירה הוליוודית. בצידם גם אפשר למצוא גבר שחור הומוסקסואל, אותו מגלם בריאן טיירי הנרי, ועם הזמן מתגלה כי בן הזוג של הדמות הזו הוא ערבי. מדובר בגיי הראשון מחוץ לארון בסרטים של מארוול, והראשוניות הזו תקפה גם לגבי לורן רידלוף, חירשת במציאות שמגלמת כאן דמות כזו. הרשימה הזו, שנראית לעתים כמו שיבוץ של מפלגת מרכז לכנסת, כוללת גם את סלמה הייק ואת דון לי הקוריאני-אמריקאי, אך גם את אנג'לינה ג'ולי וכמה שחקנים שהם סתם גברים לבנים (אך לוהטים) למשל ריצ'רד מאדן, קיט הרינגטון וברי קיוגן.
הכל, אם כך, היה מוכן לחגוג את משק כנפי ההיסטוריה, מה עוד ש"נצחיים" הוא לא סתם עוד סרט מבחינתה של מארוול. הכוונה היתה להשתמש בו כדי ליצור סדרת סרטים חדשה לחלוטין ברוחה של "הנוקמים". אלא שכוונות לחוד, ומציאות לחוד.
אימפריית הקומיקס רגילה לקבל ליטופים ואף ליקוקים מהתקשורת, אך "נצחיים" זכה למטח של עגבניות, והוכתר כאחד הסרטים הכי פחות מוצלחים של האולפן. גם תגובות הקהל מעורבות, ובהמשך לכל זה, מארוול הודיעו כי בשלב זה, לא בוער להם להפיק המשכון.
כרגיל בימינו, הסערה סביב הסרט הפכה למדוברת יותר מהדבר עצמו. היו מי שטענו בתגובה כי הבעיה היא בזהות של העושים והעושות במלאכה, והמבקרים מתקשים לפרגן להפקה שביימה אותה אישה. אגב, רוב מי שהעלו את הטענה הזו היו דווקא גברים, אולי בניסיון להוכיח כמה שהם צדיקים וטהורים. מולם, עמדו מבקרות שהעירו כי יש משהו סקסיסטי בהנחה שאישה לא מסוגלת לביים סרט גרוע.
אבל האם "נצחיים" באמת כל כך גרוע? ובכן, באתי אליו בלי ציפיות ובסך הכל הופתעתי לטובה, למרות אינספור מגרעות ובראשן עלילתו הסבוכה, המבוססת על הקומיקס המקורי של ג'ק קירבי. ננסה לתמצת את השתלשלות העניינים: הסרט נקרא בשם קבוצה של גיבורי-על, יצירי בריאה של ישות שמימית כלשהי. הם מתקיימים באותו יקום קולנועי יחד עם "הנוקמים", אך אם מישהו תוהה איך זה שלא ראינו אותם מתערבים בעימותים בסרטים קודמים, יש לזה סיבה כמובן - כמו צבאות מסוימים אחרי מלחמת העולם השנייה, גם עליהם נאסר להתערב במלחמות, מלבד יוצא דופן אחד. מותר להם ואף רצוי לפעול נגד "הסטיות", מפלצות שמדי פעם קופצות לביקור במטרה להשמיד את המין האנושי.
מבחינה עלילתית, "נצחיים" מחוץ בין שני צבתות. התסריט שלו נדרש להסביר את כל סיפור הרקע הזה, שכמובן הולך ומסתבך, ובצד זאת גם להכשיר את הקרקע לסרטים הבאים בסדרה. לפיכך, הוא מתפקד כהמשכון לסרט שלא היה, וכפרק מקדים לסרט המשך שככל הנראה לא יהיה.
בעיה נוספת היא האפקטים הלא מרשימים. אם אפילו ב-2021 סרט כל כך יקר נראה ככה, כנראה שיש לטכנולוגיה הקולנועית עוד לאן להתקדם. גם אין בו סצינת אקשן טובה אחת לרפואה, ורגעי השיא שלו הם אנטי-קליימקס מוחלט. הסאגה הזו ארוכה מאוד על הנייר, 157 דקות, ובפועל התחושה היא שהתוצאה ארוכה אף יותר.
ובכל זאת, יש גם מה לומר לזכות הסרט. קודם כל, הגיוון שבו נראה אורגני לחלוטין, ולא מאולץ לרגע. אותן דמויות מהסוג שלא ראינו קודם לכן בקולנוע של מארוול מצדיקות את מקומן בקלות, ועל הדרך גם משכילות לעורר השראה. מי שמוחה על "הטרלול הפרוגרסיבי", שיזכרו כי הפוסל במומו פוסל. מה שבאמת מצחיק, או עצוב, הוא שאפילו בסרט כזה יש המון גברים לבנים, בטח יותר מאשר החלק היחסי שלהם באוכלוסייה.
קלואי ז'או, כך או כך, אוהבת את כולם ואת כולן. הסרט משתמש במיתולוגיה של "נצחיים" כדי להסביר איך ההתפתחות האנושית הובילה למלחמות מיותרות ולהרס כדור הארץ, אך מסרבת להרים ידיים ולוותר עלינו. באופן שמזכיר את "מלאכים בשמי ברלין", גיבורי וגיבורות העל מתנהלים כאן כמעין מקהלה יוונית שצופה בנו ומזדעזעת מאיתנו, אך גם חומלת עלינו, מתאהבת בנו ומוקסמת מאיתנו - כה מוקסמת, עד שיש מי שמוכנה לוותר על חיי הנצח כדי להפוך לאנושית בעצמה.
כפי שניתן היה להתרשם בסרטיה הקודמים, ובעיקר בסרטה הטוב ביותר, "הרוכב", ז'או היא הומניסטית אמיתית, והאנושיות שלה שוטפת את המסך מהשנייה הראשונה של "נצחיים" ולכל משך הנצח שהסרט נמשך. כמו בעבודותיה הקודמות, גם הפעם היא מיטיבה לנצל את הנופים בהם מתרחשת העלילה, וכמובן גם לעבוד עם הצוות - כמעט כל תצוגות המשחק כאן מצוינות.
מי שמצטיינת במיוחד היא ג'מה צ'אן בתפקיד הראשי. היו מי שהעירו כי כמעט ואין לה הבעות פנים, אבל זה בדיוק העניין: פניה חסרות הבעה, אך מלאות מלנכוליה, והן מביאות לידי ביטוי את המצוקה הקיומית בה שרויה דמותה ושאר חבריה וחברותיה.
"נצחיים" דומה מבחינות רבות לסרטים קודמים של ז'או, אך גם מאפשר לה לצייר על קנבס רחב יותר, ולשאול שאלות קיומיות. התסריט כאן קם ומעז להציג את הקושיות העמוקות והסבוכות ביותר, למשל "למה אנחנו פה?", "מה אלוהים רוצה מאיתנו" ו"איפה אלוהים היה בשואה"? ועושה זאת בתעוזה ובשאפתנות. אם מתנגדיו השמרניים לא היו עסוקים בלספור כמה שחורים וכמה הומואים יש בו, אולי הם היו שמים לב לכך שסרט הקומיקס הזה כותב מחדש את סיפור הבריאה - מהלך קצת נועז יותר מהחלטת ליהוק כזו או אחרת.
האם "נצחיים" הוא סך הכל היומרות שלו ויצירת מופת? ממש לא. האם הוא גרוע יותר מסרטי קומיקס אחרים שמשכו הרבה פחות אש, למשל גרסת הבמאי של "ליגת הצדק?" גם לא. הוא סרט ייחודי, שאפתני ומעניין, שמתפקע מרוב רגש, אמונה, רעיונות וכישרון. אז למה התגובות כלפיו כל כך אמוציונליות? זה כנראה כבר נושא לדיון אחר.
כמה מדינות במזרח התיכון, ערב הסעודית למשל, מחרימות את הסרט בגלל התכנים שלו; בעולם המערבי מקרינים אותו בלי צנזורה, אבל מתייחסים אליו כקוריוז, כאילו היה דב פנדה חדש שהגיע לגן חיות ולא קולנוע נטו. אפשר להגיד הרבה דברים על "נצחיים" ולשאול הרבה שאלות לגביו, אבל דבר אחד בטוח: העולם עוד לא מוכן לסרט שכמותו.