לאה וליהי הן שותפות לדירה. שתיהן בשנות ה-20 המוקדמות שלהן, מעוניינות לבלוע את תל אביב כמו שרק אנשים שהגיעו אליה מבחוץ מסוגלים. הן מגיעות מרקעים מנוגדים - ליהי (מיה לנדסמן, "המפקדת") מוגדרת כילדת שמנת ולדירת הפח הפלורנטינית שבה היא עומדת לגור היא מגיעה עם צמד הוריה, שגם יממנו את שכר הדירה היקר מדי, יש לשער. לאה, מאידך, היא חרדית לשעבר וחתולת רחוב בהווה, שלומדת עיצוב אופנה בשנקר. המפגש מתרחש כשבת הדודה של ליהי (בגילומה של ניב סולטן) מבריזה לה ברגע האחרון-ממש מנישת השותפה כי החבר שלה, שמבוהל מהסצנה התל אביבית, הציע לה נישואים עם טבעת של מחזיק מפתחות. מפה לשם, ליהי עושה אודישנים לשותפה אחרת שתחלוק איתה את הדירה וכבר כמעט סוגרת עם סאחית מהגיהנום ("איזה רומנטי!", היא מתמוגגת מהסיפור על הצעת הנישואים), אבל לאה (עינת הולנד, גם היא מ"המפקדת"), בחורה שנעה על הסקאלה שבין שרוטה לנכלולית, מצליחה להשתחל לדירה בדרך לא דרך.
מתוך "ילדות סכסכניות"
(באדיבות HOT ויואב גרוס הפקות)
אם גם אתם הגעתם לעיר כלשהי בתחילת הפאזה העצמאית בחייכם והוקסמתם מהאפשרות להמציא את עצמכם מחדש, או אולי דווקא למצוא את עצמכם האמיתי - "ילדות סכסכניות" (שעלתה בסוף השבוע האחרון ב-HOT) תחזיר אתכם לרגעים הקסומים ומלאי ההבטחה האלה. ממש כמו צה"ל, גם שותפים לדירה בעיר הם כור היתוך מהמם, גם אם מאתגר, שלא מומלץ לדלג עליו ויש שיאמרו אחד השיעורים הטובים ביותר בקורס לכישורי חיברות. אחרי הכל, אנשים הם הסיבה שהגעתם לעיר מלכתחילה. יוצרת הסדרה והתסריטאית היא שיר ראובן, שאליה ולסגנון התבוני-קומי הייחודי שלה אולי נחשפתם בשלל פלטפורמות. על הבימוי אחראית טליה לביא, שכבר עשתה סיבוב על כור היתוך ישראלי אחר, צבא ההגנה, עם הסרט "אפס ביחסי אנוש".
רוחן של סדרות אחרות מרחפת לפרקים מעל "ילדות סכסכניות", שמספרת את הסיפור המוכר למדי של חיבור בין ניגודים, אבל הודות לשפה הייחודית של ראובן - יש לה נשמה עצמאית משלה. אבל אם לשפוט על פי ארבעת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת, לא הכול מושלם: ליהי של לנדסמן היא דמות קצת לא סגורה. האפיון הכי תמוה שלה הוא כסטודנטית לרפואה, שגם עובדת ברדיו מקומי כמפיקה. לימודי הרפואה שלה, שלא ברור לאיזה צורך הם משמשים בינתיים, לא נוכחים בשום צורה בפרקים הראשונים (למעט ברגעים שבהם היא מספרת שהיא סטודנטית לרפואה) - לא התנהגות סבירה לסטודנטית לרפואה בשנה ג', טכנית ונפשית. ליהי עצמה מתנהלת במן פינוק מנומנם ופאסיבי, שלנדסמן מצליחה להפוך לכובש רק בזכות יכולותיה הקומיות, והעובדה שהיא לסבית (ומאוהבת בבוסית שלה ברדיו) זוכה במהלך העלילה לנירמול מקסים. ממולה ישנה לאה, שהיא הדמות המורכבת וללא ספק המעניינת יותר מבין השתיים, ולא צריכה להתאמץ הרבה כדי להפוך את ליהי לשלוחה נגררת שלה. ברור מהרגע הראשון שכוחות - זה לא.
חוץ מלנדסמן והולנד תפגשו פה גם את מנשה נוי ושרה פון שוורצה בתפקיד ההורים של ליהי, טלי שרון בתפקיד הבוסית שלה, שולי רנד וחנה לסלאו בתפקיד המשפחה החרדית של לאה, ורבקה מיכאלי בתפקיד שאין דרך להגדיר אותו אלא כוורדה רזיאל ז'קונט. ואם אלה שחקני החיזוק - זה כבר גובל בהבטחה שמדובר במנות מהנות בנות 30 דקות שלא תרצו להסיט מהן את המבט.
שני הפרקים הראשונים הם בעיקר מראי מקום, סוג של ריצה חופשית על סוגי טיפוסים, דיאלוגים שנונים ומפגן מרשים של ליהטוט בז'רגון ובמגוון אנושי, אבל הדרמה מגיעה בפרק השלישי, שמוקדש לחזרה של לאה לכור מחצבתה - השכונה החרדית שבה גדלה, כדי לעשות את הדבר הכי עצוב שילד יכול לעשות: לנסות להציל את ההורה שלו. אם הפרק הזה הוא דגימה למרעה ש"ילדות מסוכסכות" מתעתדת ללחוך בו מפעם לפעם, היא בהחלט יכולה להשתדרג מקומדיה ממזרית על שתי נשים צעירות לדרמה קומית פיקחית ונוגעת ללב. אפשר רק לקוות.
