הייצוג הפלסטיני בקולנוע מובא בשנים האחרונות מפרספקטיבות מפתיעות ולא מוסרניות (ע"ע "תל אביב על האש"), ו"אבו עומאר", סרט הביכורים של רוי קריספל שנחשף במסגרת התחרות הישראלית על הכרמל, מספק אף הוא אחת כזאת. במרכזו אב מכפר בשטחים (קייס נאשף) שבנו הפעוט נפטר בבית חולים בישראל. כיוון שאין באפשרותו לממן את הוצאות העברת הגופה, הוא נוטל אותה מבית החולים, מטמין אותה בתיק ספורט, ויוצא למסע שתכליתו להביא את בנו לקבורה בכפרו. אל המסע הזה מצטרפת, בהתחלה בעל כורחה, מוכרת צעירה בדוכן מינויים של "הארץ" (שני ורצ'יק), המתגוררת עם אימה העיוורת ונמצאת בשלבי היריון מתקדמים.
מה שיפה בסרט הוא שאין בו סיפורי רקע עודפים. איננו יודעים כמעט דבר על האישה הישראלית ועוד פחות מכך על האב הפלסטיני. גם הסצינות המועטות המתרחשות במחסומים נמנעות מעיסוק דידקטי בדינמיקה שבין חיילי צה"ל והאוכלוסייה הפלסטינית. זהו סרט מסע שמסתיים באותה פתאומיות שבה הוא נפתח, והוא מתמקד בעיקר בפניהם השותקות של הגיבורים, באופן שבו הם נכנסים ויוצאים מסיטואציות סוריאליסטיות – אחת מהן, קורעת לב וקומית באותה מידה, כוללת גילוי של גופת הילד שהונחה במקרר בבית אמה של הצעירה – ומניח לנו לנחש את סיפורן.
הסיפור על אב הנושא את גופת בנו בתיק, מבלי שיוכל לדבר את כאבו בפני איש, מזכיר סיטואציה צ'כובית, אבל גם מעמיד בפני היוצר מהמורות דרמטיות ואסתטיות שקריספל משכיל להתמודד עמן בכבוד. הסרט לעולם לא גולש לוולגריות, ואינו מנפנף בהקשרים הפוליטיים שלהם הוא מניח פשוט להיות נוכחים. עריכה מהודקת יותר שהייתה מסירה ממנו כעשרים דקות עודפות (אורכו 113 דקות) והייתה מסייעת לכוח הדרמטי והרגשי, אבל משחקם הנהדר של ורצ'יק ונאשף מחפה גם על הסצינות החלשות יותר.
גיבורו של "אבו עומאר" אינו יכול לחזור לכפרו בגלל עוצר שמכריז צה"ל, וזוהי גם הסיטואציה שנמצאת בבסיס סרטו המצוין של ערן קולירין, "ויהי בוקר". הסרט נפתח בחתונה שנערכת בכפר פלסטיני, שאליה מגיע גם עובד בחברת תקשורת ירושלמית (אלכס בכרי), שאחיו הצעיר הוא החתן. בדרך חזרה, עם אשתו ובנו, הוא מגלה שסגר הוטל על האזור ונאלץ להישאר בכפר בו נולד וגדל. מכאן והלאה מתאר הסרט, המבוסס על ספרו של סייד קשוע, את הדינמיקה האנושית בין בני המשפחה ותושבי הכפר, שמייצגים את הזהות הפלסטינית על שלל מרכיביה הדוריים והאידאולוגיים.
מטבע הדברים, הסרט מעלה גם סוגיות אידיאולוגיות הקשורות לסיפור שהוא מספר. למשל, הבעייתיות הקשורה בכך שבמאי ישראלי מביא אל הבד סיפור העוסק בהוויה פלסטינית שהוא לחלוטין חיצוני לה. גם העובדה שחיילי צה"ל מוצגים במה שניתן לכנותו "אור אנושי", ולמעשה "הרעים" האמיתיים פה הם חברי כנופיה חמושה מקומית, עלולה לשמש אבן נגף – וזה עוד מבלי להזכיר את הסיטואציה שמתוכה כותב קשוע עצמו. אבל לזכות הסרט ייאמר, שהאנושיות הנפלאה המאפיינת את כל סרטיו של קולירין ("ביקור התזמורת") מנצחת את הסיסמאות הפוליטיות – ואולי גם זו עמדה פוליטית שלא כולם יאהבו.
הטון של הסרט נע בין אינטימיות מרגשת – כמה סצינות מצולמות לאור ירח ונרות. הצילום הנהדר, כרגיל, הוא של שי גולדמן – והמפגשים מזכירים תיאטרון אבסורד. כל אחד ואחת משחקניו ושחקניותיו מעצב דמות שנחרטת עמוק בזיכרון, ואלה כוללים את אבי המשפחה (סלים דאו), שמייצג את הדור השפוף, אשתו הנבגדת של הגיבור (בגילומה של ג'ונא סולימאן) שפוצחת לקראת סוף הסרט במונולוג מרגש, ונהג טרנזיט מקומי (איהאב סלאמה) השקוע בחובות לראש כנופיית הפשע.
זהו סרט מלא יופי אנושי וחדות אבחנה, על זהות, בית ומצב קיומי תמידי של מצור. הוא נפתח בצילום מנקודת מבטה של יונה צחורה בכלוב המובאת עם חברותיה אל החתונה כדי לעופף אל השמיים ברגע הפרחת הזיקוקים, אך הן מסרבות לעשות כן, ונותרות לכל אורך הסרט צמודות קרקע. אם זוהי עמדתו של קולירין על שלום אפשרי או על הפסיביות הפנים-פלסטינית – נותר רק לנחש. אבל סרטו, כמו קודמו בסקירה זו, מוכיח שפוליטיקה היא קודם כל בני אדם. ולהבדיל מבכורת הסרט בפסטיבל קאן לפני מספר שבועות, שאליה סירבו שחקניו הפלסטינים של הסרט להופיע, אל בכורת הסרט על הכרמל התייצבו רובם, ובראשם אלכס בכרי. איהאב סלאמה שנטל לרגע את המיקרופון מידי קולירין אמר רק מילה אחת, הכי משמעותית ורלוונטית בהקשר זה: "תודה".
ביציאה מבכורת סרטו של עמיר מנור, "הבית ברחוב פין", שחתם את התחרות, הרגשתי כאילו הגחתי מהגיהינום. טיפות הגשם שליוו אותי בדרך חזרה העניקו לסיטואציה ממד של היטהרות. ואמנם, סרטו של מנור הולם בצופים מסצינת הפתיחה שלו ועד לסיום. חולדות אנושיות, חורבות נשיות, צעירות תמימות שכבר לא יראו אור יום וגברים מגעילים – כל אלה פוקדים את הסרט שקרוי על שם הבית המפורסם בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב ששימש מקום עיסוק בזנות וסחר בסמים (כיום מתנוסס במקומו מתחם מגורים חדש).
הסרט מלווה צעירה ממוצא רוסי בשם דינה (ניקה באק שהיא מבחינתי תגלית של ממש), שקשר עם בחור מפוקפק המציג עצמו בפניה כ"אבינועם" (אמרי ביטון המצוין) מוביל אותה להתמכרות לסמים ולעבודה בזנות בכתובת הנ"ל. מסתבר שאותו גבר, ששמו האמיתי הוא יהודה, עובד בשירותו של סרסור אכזר (רמי הויברגר), ותפקידו הוא לפתות נערות אבודות כדינה. מנור עוקב אחר תהליך הפיכתה של דינה – הכולל, בין היתר, כליאה אכזרית ואילופה לצרוך סמים כאילו הייתה כלבה – כאשר המצלמה (של גיא רז) ניצבת תמיד במקום הנכון, נעה בין מיקוד וטשטוש, וקולטת לעיתים רק חלק מרומז של הפעולה. במקביל, הוא משרטט את הקשר שנרקם בין דינה ויהודה, שמתקשה להיוותר אדיש למצוקתה ובה בעת נדרש למלא את חלקו בשרשרת המזון.
זהו סרט פרובוקטיבי, ללא ספק, והשאלה לגבי מידת ההצלחה של מנור (שביים ב-2012 את "חיותה וברל") לייצג את תהליכי הרדוקציה וההשפלה הנשיים באופן שאינו גולש להתענגות אסתטית ונצלנות – ודאי תעלה לדיון עם צאתו של "הבית ברחוב פין" לאקרנים. בשלב זה אסכם רק שזהו סרט אפקטיבי ביותר המספק חוויה לא פשוטה. המשך יבוא.
