כשתאגיד השידור כאן הוקם באמצע העשור הקודם, אחת המטרות שלו הייתה להמציא את עצמו מחדש כהיפוכה של רשות השידור העייפה והמסורבלת: עדכני, יעיל, פורה ומהיר תגובה. אבל מה לעשות שדווקא אחד היתרונות הבלתי מבוטלים שלו על פני גופי תקשורת אחרים נעוץ דווקא בירושה מאותה רשות שידור, הארכיון. עבור אומה חובבת נוסטלגיה כמו ישראל, אפילו אם מדובר בנוסטלגיה קצרת מועד של פחות ממאה שנה, ארכיון בלעדי שמתעד את העשורים הראשונים להקמת המדינה הוא מכרה זהב.
"הבלתי חשובים", סדרה תיעודית שעלתה אתמול (ג') בכאן עושה שימוש מצוין באוצר הארכיוני של התאגיד. כבר מהשם, "הבלתי חשובים", אפשר להבין שהיוצרים, אלירן פלד ועידן הרטמן, ממש כמו הבלש ההוליסטי, דירק ג'נטלי, מאמינים במכלול ההקשרים בין הדברים ולכן הם מסוגלים להסיק את התמונה הגדולה גם מהאירועים השוליים והזניחים ביותר, אלו שלא זכו לכותרות בעמוד הראשון אלא במקרה הטוב לבוקסה בעמודי הרכילות. גם אם תפגשו פה את הקמת המדינה או מלחמת ששת הימים, הם יופיעו כשחקני משנה של אירועים כמו הגעתו של דוד בן גוריון לטקס פתיחת מוזיאון השעווה במגדל שלום או בעלייתו ומפלתו של בושם גברי שנקרא על שם הגנרל, משה דיין.
"הבלתי חשובים" אינה מושלמת, לא תמיד היא מצליחה לחדש ולפעמים ההקשרים הרחבים שלה מעט יומרניים, אבל עדיין מדובר בתצוגת נוסטלגיה מענגת שעושה שימוש ממצה בחומרי ארכיון שלא נשחקו עד דק. היא ארזה את עצמה בקונספציה מוצלחת, קלילה מצד אחד ומעמיקה מצד שני. מהצ'ופרים שקיבלו הילדים שנולדו ב-ה' באייר, תש"ח בכל עשור, נפתח צוהר להבדלים בין ממשלות הימין והשמאל בתפיסתן את חגיגות יום העצמאות. מהסיפור הקטן על מוזיאון השעווה עולה דמותו של בן גוריון כאדם בודד וצמא לחברה לאחר מותה של אשתו, פולה.
1 צפייה בגלריה
דוד בן גוריון במוזיאון השעווה
דוד בן גוריון במוזיאון השעווה
דוד בן גוריון במוזיאון השעווה
(צילום: באדיבות חי מאיר)
אין ספק שהנכס העיקרי של "הבלתי חשובים" הוא חומרי הארכיון, שמצליחים להחזיר לחיים ולהעניק נפח לאירועים קטנים וכביכול חסרי משמעות כמו המימונה ההמונית הראשונה בגן סאקר או הביקור של מרלן דיטריך בארץ. לצד חומרי הארכיון אפשר למצוא ראיונות עם אנשים רלוונטים לסיפורי העבר כמו השכנות של בן גוריון בשדה בוקר או האיש שהתעשר ממכירת אלבומי ניצחון אחרי מלחמת ששת הימים, ועם העריכה הקצבית (צביקה בינדר, "הטוקבקיסטים") והקריינות המדויקת של דרור קרן התוצאה היא חצי שעה של שפיות מצחיקה והצצה להיסטוריה הפחות מדוסקסת של המדינה. מן הסתם, ככל שנתקרב לימינו – הסדרה מתעתדת להגיע עד שנת 2010 – המרכיב הנוסטלגי ילך וידעך והיוצרים יצטרכו לעבוד קשה יותר כדי לגרום לצופה להביט בסלחנות מחוייכת על אירועי השעה. אבל גם אם האיזוטריה לא תפעיל כאן את קסמה, עדיין קיבלנו סדרה חמודה ועשויה היטב, שמותאמת בדיוק לאכסניית השידור שלה.