סקירות דוקאביב: המלכה שושנה, שמיים מעל חברון ועוד

המלכה שושנה

סרט הפתיחה של פסטיבל דוקאביב בבימוים של קובי פרג' ("פוטו פרג'") ומוריס בן מיור, מספר את סיפורה של הדיווה הישראלית הראשונה, שושנה דמארי, שהביאה למדינה הצעירה גינונים, סטייל ואיכויות של חו"ל. ניכר בסרט כי הבמאים באים מאהבה גדולה לזמרת המיתולוגית. הם יוצרים באמצעות קטעי ארכיון, ראיונות עדכניים ומונטאז'ים קולנועיים המשלבים את שיריה – מכתב אהבה לזמרת גדולה מהחיים ולישראל של פעם שהייתה ואיננה עוד.

כמסמך שכזה הסרט מצליח להיות מרגש, מעניין וגורם לקהל לרצות לצלול בחזרה לשיריה של הזמרת עם הקול יוצא הדופן. הבעיה היא שכסרט דוקומנטרי חסר בו העומק הנדרש כדי לגרום לנו להכיר באמת את האדם שמאחורי המיתוס. היוצרים כן מתארים את הנתק שהיה בין דמארי לבעלה ולבתה בעקבות בחירתה ללכת בעקבות הקריירה, אך מתעלמים מאספקטים רבים נוספים כמו היריבות עם יפה ירקוני, הפיכתה של זמרת תימניה לזמרת העם בתקופה בה שלט רוב אשכנזי והשפעתה של דמארי על המוזיקה הישראלית שבאה אחריה. כך אנחנו נותרים עם סרט שיספק את מעריציה של הזמרת ויכיר אותה לדור הצעיר, אך שאינו מעמיק דיו כדי להפוך למסמך משמעותי אודותיה. (מבקר: אלעד שלו)

[*]

אור בכל מקום

סרטו השני של תיאו אנתוני ("סרט עכברוש") הוא מסה קליידוסקופית על תיעוד, צילום ומעקב מראשית המצלמה עד ימינו. נקודת האחיזה בהווה היא בתיעודו של המפעל המייצר מצלמות גוף לשוטרים ושל סמינר ההדרכה על המצלמות הללו לשוטרים בבולטימור. הגישה הניסיונית של אנתוני לחומר המצולם ולאפראטוס הלוכד אותו הופכים את הצפייה לחוויה שהיא מרתקת, מאתגרת ולעיתים גם מבלבלת - המידע בסרט עולה מתוך החוויה החושית של הצפייה בו ולא בתוכן שלו.

ישנו אף ניסיון מרתק לדחוס גודש של רעיונות ותיאוריות שלא ניתן באמת להתעכב על כל אחד מהם, על אף שהם מהדהדים במחשבה במהלך ואחרי הצפייה. כמו רוב ה-Essay Films הוא דורש מעט יותר מדי ריכוז עם כמות התזות והתמות אותן הוא מציג, אך הסרט בהחלט ראוי להתמסרות - רק תוודאו שאתם מגיעים רעננים להקרנה. הרעיונות של אנתוני לאו דווקא חדשניים אך הדרך הקולאז'ית בה הוא שוזר ארכיונים, וויס אובר רובוטי שכלתני, סרט תדמית לחברת נשק ותיעוד חדש ומרתק הופכת את חווית הצפייה ללא צפויה ומעוררת מחשבות. (מבקר: דין קליין) ילדים אבודים

הבמאי הפיני יונאס נויבונן יוצא יחד עם יאני, גיבור סרטו הקודם "Reindeerspotting" וחבר נוסף בשם אנטי לחופשה בתאילנד וקמבודיה. אבל לא מדובר בצעירים רגילים, אלא בפושעים קטנים מכורים לסמים שמחפשים אחר המנה והבחורה הבאה. נויבונן מצלם את כל הרגעים שאנו לא רגילים לראות בקולנוע דוקומנטרי – הזרקות, סקס גרפי, הפינות המזוהמות והלא תיירותיות אליהם מגיעים הג'אנקים. לאחר שהוא חוזר לפינלנד, הוא מגלה כי שני חבריו נעלמו ויוצא חזרה למסע כדי לגלות את שקרה להם.

זהו סרט דוקומנטרי לא שגרתי ולא קל. נויבונן משתמש בכלים של קולנוע עלילתי כמו פסקול דיסהרמוני, צילום מנקודת מבט של המתבונן, שילוב שוטים שונים יחדיו ליצירת תחושת הזיה סוריאליסטית וצלילה לתוך המעמקים האפלים של העולם השלישי ושל הניצול (ההדדי) של בחורים ממדינות מערביות ובחורות מקומיות תמורת כסף וסמים. בחלקו השני מתמקד הסרט יותר מדי במונולוגים ארוכים של הדמויות במהלך המסע לגילוי האמת מאחורי היעלמות החברים, אך עדיין שווה לצלול לתוך הדימויים עוכרי השלווה למי שמחפשים סרט דוקומנטרי מלוכלך ולא מתחנף. (מבקר: אלעד שלו)

שמיים מעל חברון

במשך חמש שנים תיעדה הבמאית ההולנדית אסתר הרטוך (שזכתה בעבר בפרס אידפא על הסרט "חייל על הגג"), יחד עם הצלם פול קינג את חייהם של עמר, אנאס ומרוואן, ילדים פלסטינים שגדלים ומתבגרים בין עמדות של חיילים הצופים אל בתיהם ומתנחלים, שלפי הסרט, עוקבים אחריהם באובססיביות וגם מלשינים עליהם בעוינות גלויה לחיילים כדי לפגוע בהם. אקט קר וחסר לב שהופך משחק תמים למנוסה מבוהלת מחיילים נושאי נשק.

הצילומים האילמים של מגן דוד כחול מרוסס על כל קיר של בית פלסטיני, החיילים שנמצאים בכל פינה לצד רגעים משובבי נפש של ילדות, מחזקים את התחושה הלא נוחה ואת האסוציאציות שרובנו היינו מעדיפים להדחיק. התוצאה בהחלט מטרידה ושוברת לב, אך לא לגמרי ממצה את הפוטנציאל שטמון בסרט מהסוג שבו התמונה חזקה מהמילים, וכך "שמיים מעל חברון" מאבד גובה לקראת סופו המאולץ. למרות זאת, לא משנה לאיזה מחנה פוליטי אתם שייכים, את הסרט הזה לא תשכחו בקלות. (מבקרת: עינת אוליבייה)

[*]

לביית את הגן

"לביית את הגן" הוא סרט למיטיבי לכת העוקב כמעט בשתיקה אחר העבודה הכרוכה בהעתקת עץ עתיק מהאזורים הכפריים הנידחים של גיאורגיה לשטח פרטי רחב ידיים השייך לראש הממשלה לשעבר (והעשיר בצורה מופרזת). כבר בתיאור של הסרט אתם יכולים לנחש שהוא עוסק בהתנגשות שבין הטבע להון, בין רוב בני האדם לבין אלו שבמגדל השן.

האופרציה הכרוכה בהעברת העצים כמו שהם היא מורכבת בצורה שהיא בו זמנית אבסורדית ומרהיבה, אך לעיתים הסרט מרגיש ארוך מכפי שהוא בעקבות הירידה לפרטים בשוטים ארוכים ולפעמים לא ברורים. זהו סרט של דימויים ולא של דמויות וברגעי השיא שלו הוא מספק פריימים עוצרי נשימה ביופיים - את המשמעויות שניתן לדלות מהם הוא מותיר לצופים, לא דבר רע לכשעצמו אך לעתים ישנה רפטטיביות בדימויים שאינה מצדיקה את אורכו של הסרט, על אף שהוא רק מעט יותר מ-90 דקות. (מבקר: דין קליין)