סרטים דוקומנטריים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמתווכים באמצעות ילדים הם לא דבר חדש. סרטים כמו "מוות בעזה", זוכה פרס האמי של ג'יימס מילר משנת 2004, שמלווה ילדים פלסטינים בעזה, או "נולד בעזה" - מעין רשומון של ילד פלסטיני שמשודר בנטפליקס, הם כור מחצבתם של בימאים רבים שרוצים להביא את הקונפליקט ואת תוצאותיו לידיעת העולם כמו גם את הפרסים, הדיבור וההכרה הבינלאומיים. בשביל הזה, כך נראה, צועדים גם יוצרי "שמיים מעל חברון", שסרטם על ילדים שחיים בחברון ומגדלים יונים (להבדיל מ"מוות בעזה", בו הם מכינים פצצות) ייגע בכל אחד. שמאל או ימין, קשה להתנער מכמה סצנות מטרידות בסרט ויש סיכוי טוב שהוא יגרום לכם לשנוא את עצמכם.
במשך חמש שנים תיעדה הבימאית היהודיה-הולנדית אסתר הרטוג (שזכתה בעבר בפרסים על סרטה "חייל על הגג"), יחד עם הצלם פול קינג, את חייהם של עמר, אנאס ומרוואן, שמגדלים יונים ומתבגרים בין עמדות של חיילים ששומרים על המתנחלים, שלפי הסרט, עוקבים אחריהם באובססיביות וגם מלשינים עליהם. אקט מזעזע שנלכד בעין המצלמה והופך את משחקי הילדים התמימים למנוסה מבוהלת מחיילים נושאי נשק ולבכי קורע לב של ילד שפוחד ולא מבין מה הוא עשה.
התיעוד החד צדדי האפקטיבי הזה ממשיך לקומם בצילומים אילמים בהם נראים ציורי גרפיטי של מגני דוד ענקיים מרוססים על כל קיר שבסופו יושב ערבי עם נרגילה. חיילים שנמצאים בכל פינה לצד חמורים יפי בלורית ועליבותם ודלותם של הבתים הפלסטינים לעומת בתי המתנחלים. כל אלה מחזקים את התחושה הלא נוחה ואת האסוציאציות המחרידות שעולות, שרובנו היינו מעדיפים לא לדעת ולא לראות.
לכן תמוה מדוע גם האותנטיות המקסימה של עמר ואנאס האחים שגדלים בעיר העתיקה, שדי לצפות בהם מרחוק מגדלים את היונים שלהם וכבר אפשר להבין את הכאב שבו הם חיים, לא מספיקה ליוצרי הסרט, שמנסים ל"הוביל את העדים" ולשאול אותם שאלות פוליטיות של מבוגרים. כשהם לא מקבלים תשובות, הם מכניסים דמות נוספת, ילד אחר שאינו קשור לשניים, בשם מרוואן. מרוואן הוא ילד בעל תודעה פוליטית מפותחת ומרשימה הרבה יותר (אבו מאזן, מאחוריך).
בניגוד לילדים האחרים שרק רוצים שיתנו להם לשחק בשקט, מרוואן לא צריך לדקלם מה שההורים שלו אומרים לו. הוא גם דואג לספק ליוצרי הסרט תמונות של תקריות שלא הגיעו לידי התקשורת ויוצר את התחושה הרצויה שמשהו מסריח קורה בעיר העתיקה. התוצאה בהחלט מטרידה ושוברת לב אך לא לגמרי ממצה את הפוטנציאל שטמון בסרט מהסוג שבו הסאב טקסט חזק מהמילים. הסיבה העיקרית לכך היא חוסר בהירות שמובילה לפאק באמינות. למשל, המעצר של עמר שבסרט לא טורחים לציין מי עצר אותו ועל מה, יוצרת תחושה של מניפולציה על המציאות כדי לחזק את תחושת הגטו, אך נראה כי הוא נעצר דווקא על ידי הרשות הפלסטינית. וכנראה שהיתה להם סיבה אך היא לא משרתת מספיק את מטרתם של יוצרי הסרט והם פשוט מתעלמים מזה.
לאחר המעצר אנחנו נאלצים לצפות בעמר כורת את הראש של היונה שלו, לדבריו כדי לאכול, מה שגורם לנו לחשוב שהוא מאוד עני ואז בכלל מסתבר שהם עברו דירה ויצאו מהעיר העתיקה לבית יותר חדש כל זאת מבלי לענות על השאלות איך זה קרה, איפה הם עובדים וכולי. ברור לגמרי שהתמונה מעל השמיים של חברון רחבה הרבה יותר אבל היוצרים מעדיפים לשרטט עבור הצופה ההדיוט מי "הרע" ומי "הטוב". הסרט הזה בהחלט צפוי לעשות לישראל נזק תדמיתי משמעותי כי לא משנה כמה צדדים יש למטבע, מהסרט הזה די ברור לאיזו מציאות גדלים הילדים האלה ומה הם חווים.
בסצנת הסיום, כשהבימאית שואלת את הילדים כיצד הם היו רוצים שיגמר הסרט, הם שוב רק רוצים ללכת לישון או לאכול או לשחק והתשובה שלהם סתמית ומאולצת, מה שמסיים סרט לא רע בכלל עם תחושה ענקית של החמצה. כמעט כמו החיים בחברון, העיר העתיקה.
הסרט יוקרן במסגרת הפסטיבל ביום חמישי 8.7, בשעה 19:15 באולם סינמטק 4. הוא זמין לצפייה באתר פסטיבל דוקאביב עד ה-10 ביולי.