הפרויקט הקולנועי השאפתני ומן המרשימים ביותר של אנדרסון עד כה
.
עם יותר משנה של עיכובים, סרטו החדש של ווס אנדרסון: “הכרוניקה הצרפתית“, סוף סוף נוחת בבתי הקולנוע בישראל. זהו מכתב האהבה של אנדרסון לעיתונות, לאמנות ולתרבות הצרפתית, ובמיוחד למגזין הניו יורקר. צוות כוכבים קבוע תמיד ימלא את מסכי סרטיו של הבמאי, לצד כמה שחקנים חדשים שמצטרפים יחד, עבור הפרויקט הקולנועי השאפתני ומן המרשימים ביותר של אנדרסון עד כה. הסרט מתרחש סביב ‘הכרוניקה הצרפתית’ – מגזין אמריקני שמופק בצרפת. המייסד, ארתור הוויצר ג’וניור (ביל מארי) נפטר, ולפי צוואתו – המגזין ידפיס גיליון אחרון ויפסיק את ההפקה. הסרט מורכב משלושה סרטים קצרים, שהם שלוש כתבות במגזין. יש גם הקדמה ואפילוג שמכסים את הסיפורים עם הנרטיב המקיף.
הסיפורים משעשעים, מלאים בהרבה רגעים מצחיקים ובעיקר מוזרים. זה בעצם צפייה בשלושה סרטים קצרים ממוחו של אנדרסון, ללא מסננים מיותרים. האירועים מטורפים, יוצאי דופן ומלאים בהומור קיצוני. צוות השחקנים נהדר, אם כי אין מספיק מכל אחת או אחד, כדי שהדמויות תהיינה מרתקות באמת. יש אמן מעונה אשר יושב בכלא על רצח, גאון שחמט מהפכני צעיר ומבקר אוכל שבסופו של דבר מצטרף להרפתקת חטיפה מוזרה. יש כל כך הרבה סיפורים ורעיונות שנערמו יחד כדי ליצור את הסרט, אבל אף אחד מהם לא מרגיש מפותח עד הסוף, אבל אולי זו הכוונה?!
כצפוי מסרט של אנדרסון, הוויזואליה פשוט מדהימה. השימוש בצבע ובצילומים בשחור-לבן הם במילה אחת: שלמות. זה נראה ומרגיש כמו מגזין מצולם בליווי תנועה. יש סצנה אחת, שהיא למעשה חלק ממחזה בימתי שאחת הדמויות כתבה, ואחרות נראות בדיוניות וקסומות באותה מידה. מסגרות הקפאת התמונה, עם חפצים תלויים באוויר, או אנשים המתנדנדים מעט – מלאת חיים בכל פעם שזה קורה. המוזיקה פשוט מדהימה, והחלק הכי טוב בסרט כולל קאבר נהדר ל-‘Aline’ מאת ג’רוויס קוקר, וכן השיר ‘Tu m’as trop menti’, שהופיע ב-“גברי, נשי” של ז’אן לוק גודארד, בדיוק כמו המחווה שנעשית לסרטיו של ז’אק טאטי. הפסקול מקסים ושובב לכל אורכו, לוכד את הטון המהנה של סרטו של אנדרסון. הדיאלוג מלא גם באנרגיה נוקבת, מעין השראה לכבודם של כמה מהכותבים של הניו יורקר, שהיוו השראה לסרט.
יש כל כך הרבה כוכבי קולנוע בסרט הזה. זה מרגיש כאילו כל הקבועים של אנדרסון מופיעים בשלב זה או אחר. לצד צוות השחקנים הראשי אשר עובדים עבור המגזין, מגיחים נוספים בהופעות אורח כל כך מהירות, שתחמיצו אותם אם תמצמצו. עד שכתוביות הסיום מופיעות (בזוויות שונות) שוכחים חצי מהאנשים שהופיעו בסרט, רק כדי להיזכר כששמותיהם עולים. זה חייב להיות הליהוק הגדול ביותר של אנדרסון עד כה.
“הכרוניקה הצרפתית” הוא הרבה, ואפילו הרבה מדי של אנדרסון. זה מוזר וגחמני עד כדי כך, שלפעמים קשה לעקוב אחר כל הפרטים בסרט. מכתב האהבה המאוד אישי שלו למגזין הניו יורקר בסופו של דבר הוא קצת מתרפס מדי. ברם, עדיין יש בו מספיק צחוקים ורגעים נהדרים כדי להפוך אותו למבדר ומהנה, ואולי כדי לספוג את הכל – נדרשת לצפות בסרט פעמיים.
הכרוניקה הצרפתית | The French Dispatch – עכשיו בבתי הקולנוע