ספיידרמן עף על עצמו: לפעמים יותר גדול זה באמת יותר טוב

כש"ספיידרמן המופלא" עם אנדרו גרפילד יצא למסכים ב-2012 וסיפר מחדש את הסיפור של הנער מקווינס, שסופר רק שנים ספורות לפני כן בסרט עם טובי מגווייר, היו לי תהיות לגבי נחיצותו. המפיקים אמנם הציגו את הסרט כריבוט, אבל מרוב הבחינות הוא היה רימייק לכל עניין ודבר וההצדקה העיקרית לקיומו היתה עסקית – אולפני סוני היו צריכים לייצר סרטי ספיידרמן מדי כמה שנים כדי לא לאבד את הזכויות למארוול. 

אחרי משאות ומתנים ארוכים ומורכבים, ב-2016 ספיידרמן הצטרף ליקום של מארוול ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" והוטבל מחדש כטום הולנד. עכשיו מגיע סרט הסולו השלישי שלו, וההברקה הגדולה (אחת מיני רבות) של "ספיידרמן: אין דרך הביתה" היא שהוא מספק צידוק דרמטי ואינטלקטואלי נבון ומאוד מבדר לקיומם של כל הסרטים הקודמים. לטובת המעריצים הסרט מציף את המסך בהפתעות נחמדות, ומצליח לספק לכולן ביסוס משכנע ברשת העכביש הסבוכה שהוא טווה.

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" (צילום: יחסי ציבור)

אין לי כל כוונה למנוע מכם את חדוות ההפתעה, ולכן לא אפרט יותר ממה שכבר נחשף בטריילר ובדקות הראשונות של הסרט. נקודת המוצא היא סצנה ששולבה באמצע כותרות הסיום של הסרט הקודם, "ספיידרמן: רחוק מהבית", ובה נבל-העל מיסטריו חשף לעולם את זהותו של ספיידרמן וגם האשים אותו שהוא הנבל האמיתי. את ההאשמה הזאת ממשיך לקדם ג'יי. ג'ונה ג'יימסון (ג'יי.קיי. סימונס) שהפך מעורך עיתון בסרטים של פעם, לבעל אתר קיקיוני שמחצצר תיאוריות קונספירטיביות.

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" (צילום: יחסי ציבור)

כתוצאה מכך פיטר פארקר, עדיין נער, לא יכול ללכת לבית הספר בלי שכולם יצביעו לעברו. לכן הוא פונה לעזרתו של דוקטור סטריינג', וזה מציע לחולל כישוף שימחק את זיכרון זהותו ממוחותיהם של כל האנשים בעולם. הכישוף מסתבך, כמובן, וגורם לכך שנבלים מוכרים מסרטים בגלגולים הקודמים, כמו דוקטור אוקטופוס (אלפרד מולינה) שנראה לאחרונה ב"ספיידרמן 2" מ-2004, שבים וצצים. עכשיו הסרטים האלה מוגדרים מחדש כיקומים מקבילים. 

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" (צילום: יחסי ציבור)

הרעיון של יקומים מקבילים קיים זה שנים בחוברות הקומיקס של מארוול, ולאחרונה פותח בסרט האנימציה "ספיידרמן: ממד העכביש" מ-2018, שבמבט לאחור נראה כמו הקדמה תאורטית לסרט הנוכחי. הפעם יש לרעיון הזה גם ממד רפלקסיבי שנון, במובן האינטלקטואלי של קולנוע שמאבחן את עצמו כקולנוע. הכל נעשה בחן רב ובלי לאבד את הממד האנושי שתמיד ייחד את דמותו של גיבור-העל הידידותי מהשכונה. השילוב הזה הופך את "ספיידרמן: אין דרך הביתה" לטוב שבטרילוגיה הנוכחית (בסוף נובמבר פורסם שטום הולנד ימשיך לגלם את ספיידרמן בעוד שלושה סרטים). 

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" (צילום: יחסי ציבור)

אחרי מותו של איירון-מן, ששימש מעין מנטור לפיטר היתום, דוקטור סטריינג' הופך למבוגר האחראי של הסרט הזה ובנדיקט קמברבץ' ממלא את התפקיד באותה הצלחה כמו קודמו. הנער מקווינס, שנפשו עדיין לא נגועה בציניות שבאה עם הגיל, מאמין בטוב ליבם הבסיסי של בני האדם, והתעקשותו לתת לאנשים שסרחו הזדמנות שניה היא המניע הדרמטי של הסרט. זה מייצר קונפליקט מפתל יקומים ומרהיב עין עם דוקטור סטריינג', ופותח חלונות עלילתיים שהולכים ומסתעפים. 

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" (צילום: יחסי ציבור)

טום הולנד התבגר עם התפקיד, ועכשיו כשפיטר בדרך לאוניברסיטה הוא כבר לא רק ילד שרוצה להסתחבק עם "הנוקמים", אלא עלם שבהנחייתה של דודתו הטובה (מריסה טומיי המלבבת) מתחיל להבין את המחיר הכבד שעליו לשלם. זה מביא אותו למקום שבו היה פיטר פארקר בסרט הקודם שבו הופיע דוקטור אוקטופוס, שהוא לטעמי עדיין הטוב שבסרטי איש העכביש.

ג'ון וואטס, שביים את שלושת סרטי הטרילוגיה, שוזר היטב את כל חוטי התסריט של כריס מקנה ואריק סומרס. הכל זורם בקלילות, אך גם בכובד הראש הראוי, לאורך שעתיים וחצי מהנות שאין בהן רגע דל. לרוב אני מתנגדת לאקסיומה ההוליוודית ש"bigger is better", אבל הפעם זה עובד, כי כמו ספיידרמן עצמו, הסרט יודע שעם כוח גדול באה אחריות גדולה, והוא אינו מבזבז את רעיונות-העל שהוענקו לו. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" ודאי יהיה הלהיט הקופתי הכי גדול מהצד הזה של הקורונה. השאלה היחידה היא מה נשאר לסרט הבא.

★★★★ 4 כוכבים
Spider-Man: No Way Home בימוי: ג'ון וואטס. עם טום הולנד, בנדיקט קמברבץ', מריסה טומיי, זנדייה, אלפרד מולינה. ארה"ב 2021, 148 דק'