אין חדש תחת המטריקס: חבל שלקחת את הכדור האדום, ניאו

לאנה וואשובסקי ממש לא רצתה לעשות עוד "מטריקס". אחרי שנים של לחצים מצד אולפני וורנר היא נכנעה, בעיקר משום שלא רצתה שיעבירו את יציר כפיה למישהו אחר, והיא רוצה שתדעו את זה. לכן את חלקו הראשון של הסרט היא הופכת למארג רפלקסיבי של טיעונים נגד הרעיון של סיקוולים וריבוטים שנובעים מהחלטות עסקיות, וזה החלק הכי טוב בסרט.

בסוף "מטריקס: רבולושנס", הסרט השלישי בטרילוגיה, האחיות ואשובסקי הרגו את ניאו, אולי כדי להבטיח שלא יידרשו לספק עוד מטריקסים. אבל, כידוע, בעולם הפרנצ'ייזים המוות אף פעם אינו סופי. שלא כמו במציאות. אחרי מות הוריהן, לאנה, כך דווח, התנחמה בהחזרת ניאו וטריניטי לחיים, ומיקדה את הסרט הרביעי בסיפור אהבתם הנצחי (לילי היתה עסוקה, ונתנה את ברכתה). תחילתו של "מטריקס: התחייה" היא בעצם המשך למשחקי המחשב שנולדו בעקבות הטרילוגיה המקורית. תומאס/ניאו (קיאנו ריבס) מוצג בפנינו כמתכנן של אותם משחקים, ותפיסת המציאות שלו מבולבלת. לפעמים נדמה לו שהמשחקים שהוא מתכנן – כלומר שלושת הסרטים הקודמים – קרו באמת. הפסיכיאטר שלו (ניל פאטריק האריס) עוזר לו לסדר את המחשבה, ומספק לו כדורים בצבע כחול.

" המטריקס: התחייה" (צילום: יחסי ציבור)

בחברה שעבורה הוא מייצר את המשחקים עובדים על עיצוב חדש של המשחק, וזאת הזדמנות להכניס לשיחה את כל מה שנאמר על הסרטים הקודמים, ועוד שלל קריצות, כולל התקפה ישירה על וורנר. "דדפול" ו"לשחרר את גאי", וגם "ספיידרמן: אין דרך הביתה" כבר עשו דברים כאלה, אבל אף בלוקבסטר לא הלך כל כך רחוק עם הדיון העצמי (צ'רלי קאופמן עושה את זה בסרטים עצמאיים דלי תקציב) ומצאתי את זה שנון ומבדר. גם הרמזים החזותיים שנשתלו כמעט בכל פריים, כמו קערת האוכל של החתול השחור שכתוב עליה דז'ה וו, תורמים לשעשוע.

" המטריקס: התחייה" (צילום: יחסי ציבור)

בעיני הפתיחה הזאת היטיבה גם עם קיאנו ריבס. אף פעם לא הצלחתי להבין את כוכבותו של השחקן הזה, וכשיצא "ג'ון וויק 2" אף הקדשתי לו פוסט באלה המילים: "קיאנו ריבס הוא אולי השחקן הגרוע ביותר שהגיע לדרגת כוכב הוליוודי, וכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות עד כמה הוא מתקשה להגיד את המשפט הפשוט ביותר באופן טבעי. הוא תמיד נשמע לי כמו תלמיד שמנסה לומר את הרפליקות המועטות שלו כמו שהורה לו המורה למשחק – ולא מצליח". הפעם, כאמור, הוא מגלם אדם מאוד מבולבל, שמתקשה להתבטא כשהוא רואה בבית קפה מישהי שנראית כמו טריניטי (קרי-אן מוס) וזה מתחבר היטב לבוקיות המוכרת שלו על המסך. לכן, באופן יוצא דופן, חיבבתי את הופעתו העמומה, למול החדות של ג'ונתן גרוף ("מיינד האנטר") בתפקיד סמית החדש. 

" המטריקס: התחייה" (צילום: יחסי ציבור)

אבל בשלב מסוים היה צריך לתת לניאו את הכדור האדום ולהתחיל לספר את הסיפור, ומכאן והלאה הסרט משחזר על פני שעתיים וחצי את הרעיונות שכבר ראינו בסרטים הקודמים ואינו מציע פיתוח מעניין שלהם. תכניות הפעולה עתירות ההסברים לא מובנות, וגם האקשן, שבגלל השימוש החדשני ב"זמן קליע" היה כה ייחודי בסרט הראשון, הוא הפעם גנרי למדי. יותר מכך, הוא מועתק מפרנצ'ייזים אחרים – קבלו ואריאציה פחות חיננית על מה שקוויקסילבר עשה במטבח ב"אקס-מן: העתיד שהיה". בכלל, אני תמיד תוהה איך זה שעם כל הרעיונות הפילוסופיים והפיתוחים הטכנולוגיים, בסוף הכל מתמצה במי מרביץ יותר חזק.

" המטריקס: התחייה" (צילום: יחסי ציבור)

הרעיון למקד את הדרמה באהבתו חוצת הממדים של ניאו לטריניטי בכל זאת מניב כמה רגעים יפים. נחמד לראות יחדיו את שני השחקנים שנראים מצוין בשנות החמישים לחייהם (נראה שהם מוצגים לפנינו כמו שהם, ללא ריטושים למיניהם). גם השחקנים הצעירים והיפים שמקיפים אותם מלוהקים היטב, בעיקר יאיא עבדול מאטין השני ("אקוומן") כמורפיאוס החדש, וג'סיקה הנוויק כבאגס (רפרנס לארנב מהסרטים המצוירים של וורנר ולארנב הלבן מ"אליס בארץ הפלאות").

" המטריקס: התחייה" (צילום: יחסי ציבור)

כמה מהדמויות החדשות בשולי הסיפור הן ככל הנראה החצנה של התכנים הטראנסיים המרומזים של "מטריקס", שעלו לדיון כשהאחיות ואשובסקי הציגו את עצמן מחדש לעולם. אבל המראה הכללי של הסרט פחות אטרקטיבי, ובהתחשב בכיעורה של המושבה החדשה שבה מצאו מקלט בני האנוש שמרדו במכונות, אני לא בטוחה שאילו ניתנה לי הבחירה הייתי מעדיפה את הכדור האדום.

★★★ 3 כוכבים
The Matrix: Resurrections בימוי: לאנה ואשובסקי. עם קיאנו ריבס, קרי-אן מוס, ג'ונתן גרוף, ניל פטריק האריס, ג'יידה פינקט סמית. ארה"ב 2021, 148 דק'