הסטיילינג בזוי, העלילה מגוחכת ושוביניסטית. ונהנים מכל רגע

אמילי בפריז עונה 2
אמילי בפריז עונה 2

אמילי בפריז חוזרת לנטפליקס עם כל מה שלמדנו עליה בעונה הראשונה. שהיא סדרה עצלנית, צפויה וגורמת לקרינג'. ועדיין, קשה שלא להישאב אליה. רק שימו לב שיש לכם את המכשיר הנייד לידכם לשחק אתו

26 בדצמבר 2021

כאילו שסופה וזן מגה מידבק של הקורונה זה לא מספיק, עונה שנייה וחדשה לאמילי בפריז נחתה עלינו. יש לי יחסים מורכבים עם הסדרה הזאת. מצד אחד, היא מגוחכת, שוביניסטית, עצלה וצפויה. מצד שני, היא כיפית לאללה. ממש לכבות את המוח וליהנות מכל רגע. אני מזל תאומים, אז הסתירה הזאת מתיישבת לי מצוין. 

כשצפיתי בעונה הראשונה, חזיתי כל טוויסט ושבב בעלילה. זה היה נחמד ומרגיז בו זמנית. אמילי נשלחת על ידי סוכנות הפרסום האמריקאית בה היא עובדת כדי לבסס את הקשר עם משרד הפרסום הצרפתי אותו רכשו זה עתה. היא מגלה שהצרפתים לא הכי נחמדים, ונקלעת למשולש האהבה המתוסרט ביותר של העשור. זהו בגדול. על זה הלכו 10 פרקים. כל הדמויות הן קריקטורות של טייפקאסטים מוכרים: הבוסית הצרפתייה הקשוחה, החברה הכי טובה שהיא ליטרלי אתנחתא מוזיקלית, השף החתיך. קלאס באפס מאמץ. 

ובאמת, לא נראה שיוצרי הסדרה התאמצו יותר מדי בעונה השנייה. לרוב, עונות המשך אמורות להעמיק את הדמויות ואת מערכות היחסים ביניהן. אבל לא אצל אמילי, כאן הכל נשאר על פני השטח. העונה הזאת ממשיכה במסורת ה״נשים יותר תקציב על ההלבשה מאשר על התסריט״, והתוצאות בהתאם. בעונה הזאת, אמילי נאלצת להתמודד עם ההשלכות של משולש האהבה הסוער בינה לבין גבריאל השף לבין קמיל המושלמת מדי, כשברקע אותם לקוחות עקשניים שעדיין צריכים ללמד אותה איך להתמודד עם הקהל הצרפתי.

אמילי בפריז עונה 2
אמילי בפריז עונה 2

דווקא דמויות המשנה זוכות לעדנה התפתחותית מסוימת בעונה הנוכחית. מינדי, הבסטי/אתנחתא מוזיקלית, מקבלת עלילת צד תמוהה שבה היא חוברת ללהקת נגני רחוב; ג׳וליאן הגיי התורן מקבל סוף סוף קמפיין משל עצמו ויותר מ-2 שורות דיאלג; וסילבי, הבוסית המגה-קשוחה נאלצת להתמודד עם ההשלכות של חבירה לקונגלומרט פרסום אמריקאי, וגם על הדרך מנהלת איזה שניים-שלושה רומנים, כי בכל זאת, צרפתים.

בגדול, העונה הזאת נשארה במבנה די זהה לעונה הקודמת: בכל פרק יש איזה לקוח מטורלל שצריך להיענות לדרישותיו, אמילי מנסה לעשות את זה בדרכה האמריקאית ואז מבינה שהיא צריכה להתאים את עצמה. החל משיווק כרישה כירק מרזה, וכלה בשיווק המעייף של השמפניה המשפחתית של קמיל.

לפעמים זה מרגיש כאילו דארן סטאר (יוצר הסדרה) משתמש בעם הצרפתי כדי להצדיק את השוביניזם הפנימי שלו. אחת לכמה סצנות מתרחש איזה סקנדל בעבודה שגורם לאמילי להתרעם על חוסר הפוליטקלי קורקט, כשבסוף היא לרוב מבינה שהיא טעתה. הסדרה הזאת מצליחה להשטיח כל כך הרבה סוגיות מגדריות, אתניות וכלכליות בו זמנית, שאי אפשר שלא להיות מוקסמים מזה. זה מחזה מקרינג׳ ומרהיב.

אמילי בפריז עונה 2
אמילי בפריז עונה 2

כמנהלת סושיאל, אני מוצאת את הייצוג של המשרה הזאת בסדרה פוגעני. אבל כחובבת טראש מושבעת, אני מתה על זה. כנראה שאם זה היה סרט ולא סדרה, זה אפילו לא היה מזיז לי. הסיפור קליל, האנשים יפים, הפרקים הקצרים. מתכון מושלם לסדרה שאפשר להיות בטלפון תוך כדי הצפייה בה.

אבל אם אתן לא בטלפון, כנראה שתחוו עוויתות קרינג׳ תכופות – בין אם בדיאלוגים הקלישאתיים, או בבחירות הסטיילינג הביזיוניות (מישהו צריך לפטר את המלבישה שהחליטה לשים על אמילי כפפות כל. פאקינג. פרק.), או בנאמברים המוזיקליים שלחלוטין נועדו למלא זמן מסך. בון אפטיט!