ניצחון שכולו הפסד: עכשיו ברור למה לא עושים כאן סרטים כאלה

יישוב קטן ומבודד שעומד להיות מותקף על ידי כוח גדול מגייס לוחמים להגנתו. הגברים הזרים מלמדים את בני היישוב להתגונן ותוך כדי כך מתאהבים בבנות המקום. אבי נשר ודאי הבחין בדמיון לתבנית העלילתית של "שבעת הסמוראים" של קורוסאווה כשכתב את התסריט של "תמונת הניצחון", אבל הרפרנסים הבולטים בסרט שלו הם דווקא לסרטים הוליוודיים משנות הארבעים, התקופה שבה מתרחש הסרט. ג'וי ריגר בתפקיד האלחוטנית מירה בן-ארי נכנסת לאוהל של מפקד הגדוד ופונה אליו בטון רומזני, כמו היתה לורן בקול שנכנסת לחדרו של המפרי בוגארט עם בקבוק אלכוהול ב"להחזיק ולאבד". גם מרלן דיטריך זרוקה שם על המיטה, עטופה בתוך תקליט. אלא שלריגר לא נכתבו משפטים נצחיים כמו "אתה יודע איך לשרוק, נכון? פשוט מקרבים את השפתיים ונושפים".

בבואו לשחזר את הסיפור הטראומטי של נפילת קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות, נשר בחר להעביר אותו דרך פריזמה של קולנוע, אבל זה נראה יותר כקישוט מאשר כאמירה מפותחת. האלחוטנית היפהפיה, שהפכה לסמל של גבורה בקרב, מופיעה לראשונה על המסך דרך נקודת מבטו של העיתונאי המצרי מוחמד חסנין הייכל (אמיר ח'ורי), שמצלם את פלישת הצבא המצרי לפלשתינה לסרט תיעודי. "תמונת הניצחון" שואף להפוך את התגלותה בפניו לרגע קולנועי מיתולוגי, אך במקום זאת משיג סנטימנטליזציה מביכה ("מכל הגברים והנשים שהכרתי בימי חיי, אותה אני לא יכול לשכוח", הוא מספר ומוסיף "אני יודע שזה לא הגיוני כי היא האויב, נכון?").

מכאן הסרט חוזר אחורה בזמן, ומתפצל לשתי נקודות מבט – של הדיווה הקיבוצניקית במכנסיים הקצרים ושל הקולנוען המצרי – המתארות את האירועים משני הצדדים. משום מה רק הסצנות של הייכל מלוות בקולו כמספר. בזמן שהוא מחכה בכפר הערבי הסמוך לקיבוץ, הוא מעביר את זמנו בצילום סרט "אומנותי" על אהבתם של שניים מצעירי המקום. הסרט הזה מרגיז את המפקדים בקהיר ששלחו אותו (הם רוצים מלחמה, לא רומנטיקה), ואף אחד לא שואל איפה בכפר הוא מצא שולחן עריכה ואולפן להקלטת המוזיקה (אני שואלת).

"תמונת הניצחון" (צילום: יחסי ציבור)

נקודת המבט של העיתונאי ואיש התרבות המצרי, שננזף על ידי מפקדיו הדורשים תמונת ניצחון, אמורה אולי להראות שמשני צידי המתרס יש בני אדם שהיו יכולים לתקשר ביניהם אלמלא לוחמנותם של המנהיגים. בצד הישראלי אנחנו נתקלים באבא קובנר (יונתן ברק בהופעה שלא תיזכר לטוב), קצין התרבות של חטיבת גבעתי, שהדביק לכניעתם של תושבי הקיבוץ לצבא המצרי את התואר "חרפה". הבעיה היא שלאורך הסרט הייכל אינו מתפתח לדמות של ממש, ונשאר בגדר ייצוג של רעיון.

מובן שהצד הישראלי מקבל הרבה יותר זמן מסך. הסרט נפרש על פני כמה חודשים שבמהלכם אנחנו עוקבים אחר הגעתם של טירונים מחטיבת גבעתי לקיבוץ הדרומי שרוב חבריו וחברותיו הם עולים חדשים מרומניה ומפולין, המתקשים להסתגל לעבודה החקלאית. בין הבנות והבנים מתפתחים סיפורי אהבה, מתובלים ברמזים ארוטיים חסרי עידון, דוגמת שיחת חיזור נבוכה ומביכה על פטמה של פרה במהלך החליבה.

"תמונת הניצחון" (צילום: יחסי ציבור)

הקולנוע הישראלי אינו מרבה לשחזר אירועים היסטוריים מתקופת קום המדינה (זה דורש תקציב גבוה) ומעט הסרטים שעשו זאת, בהם "זעם ותהילה" של אבי נשר, לקו בדרך כלל בצעקנות ובמלאכותיות. "תמונת הניצחון", שנוצר בתקציב מוגבר, לא ממש משפר את התמונה. הדיאלוגים המזויפים ("קשה את", "אתה קשה, אני קשה") מכשילים את רוב השחקנים, ורק תום אבני מצליח לעצב דמות טבעית ונוגעת ללב כרפתן מאוהב (במשי קליינשטיין). 

בין המהלכים הידועים מספרי ההיסטוריה, הסרט משלב סצנות של צחוקים וחרמנות, כמו טבילה בים (הזדמנות להוריד בגדים) ויציאה מהמקלחת המשותפת (עוד הזדמנות להוריד בגדים). בשום שלב לא נוצרת תחושה של זמן ומקום, ותחושת האמת של הסרט סובלת מכך. לבן-ארי, למשל, יש ילד שמופיע לצידה בתמונה המתנוססת בערך שלה בוויקיפדיה. התסריט לא יודע מה לעשות עם הילד הזה, ולכן, למרות ריבוי ההתקפות על הקיבוץ, רוב הזמן הוא ישן (לפי מכתביה להוריה הוא דווקא היה ילד חיוני וחצוף). 

"תמונת הניצחון" (צילום: יחסי ציבור)

ואז מגיע הקרב הגדול שבמהלכו נהרגו 33 ממגיני הקיבוץ, ו-105 נכנעו ונלקחו בשבי. זאת סצנה מרשימה למדי במונחים ישראלים, ומעשה הגבורה של בן-ארי משוחזר אחד לאחד כפי שתואר בכתבים. "תמונת הניצחון" שואף לעשות צדק היסטורי ולנקות את הכתם שדבק באנשי הקיבוץ משום שבחרו בחיים (הערכים שלנו השתנו מאז). חשיפת תמונתה של מירה האמיתית בסוף הסרט מרגשת בהחלט, אבל עד אז מדובר בעשיית קולנועית לא מגובשת ולא משכנעת.

★★★ 3 כוכבים
בימוי: אבי נשר. עם ג'וי ריגר, אמיר ח'ורי, עלא דקה, משי קליינשטיין, אליענה תדהר. ישראל 2021, 128 דק'