פול תומאס אנדרסון הוא אחד מן הבמאים האמריקאים המוערכים בשני העשורים האחרונים, וכל סרט חדש שלו הוא סיבה למסיבה. בסוף השבוע עלה כאן "ליקריץ פיצה", הלהיט הטרי שלו, כחודש לאחר ההקרנות הראשונות שלו באמריקה. צפיתי בו בהזדמנות כזו, באולם מלא עד אפס מקום (לפני האומיקרון), שלא הפסיק לצחוק ולהריע. מחוץ לעולמות של ספיידרמן, כמעט ולא נותרו בימינו קולנוענים שמסוגלים להפעיל כך את הקהל. אפילו ספילברג כבר לא מסוגל.
לאורך הקריירה המפוארת שלו, אנדרסון נוהג לצלול לתוך עולמות ספציפיים ושונים זה מזה. "לילות בוגי", סרט הפריצה שלו, עסק בתעשיית הפורנו; "זה ייגמר בדם", סרטו הטוב ביותר, עסק בתעשיית הנפט; "המאסטר" היה ככל הנראה אלגוריה לסיינטולוגיה ו"חוטים נסתרים", עבודתו הקודמת, התרחשה מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה.
ב"ליקריץ פיצה", חשוב להבהיר, אין פיצה והוא אפילו לא נקרא בשם פיצרייה, אלא בשם רשת חנויות תקליטים בשם זה שפעלה בקליפורניה של שנות השבעים. זה גם העולם של הסרט, והוא משחזר אותו בצורה מפורטת וחיה.
אז פיצות אין פה, אבל הסרט מצליח להעניק לקהל את התחושה שהוא חי ונושם את עמק סן פרננדו בסבנטיז: הסטייל והמוזיקה של התקופה, הנורמות התרבותיות וגם האופנות, למשל שיגעון מיטות המים שהפכו לרגע לסחורה חמה. גם הנסיבות הפוליטיות דומיננטיות כאן: החרם הערבי שהוביל למחסור בדלק ושיתק את האזור, והמירוץ לראשות העיר של ג'ואל ווקס.
ווקס היה גיי בארון וגם יהודי. מגלם אותו בני ספדי, שעד כה היה ידוע בעיקר כבמאי ויחד עם אחיו יצר בין השאר את "יהלומים לא מלוטש" המהולל בכיכובו של אדם סנדלר. ספדי עצמו יהודי, עם משפחה בישראל, וזה נכון גם לגבי הכוכבת הראשית של הסרט, אלנה חיים, המגלמת צלמת בתחילת שנות העשרים לחייה בשם אלנה קיין.
חיים היא בתו של מוטי חיים, שנולד וגדל בישראל ואף שיחק במכבי יפו, עד שבדומה לישראלים רבים, השתקע בחוף המערבי והקים שם משפחה. הוא מופיע כאן בתפקיד עצמו, כמו גם אמה של הכוכבת ושתי אחיותיה, אסתי ודניאל.
האחיות חיים לא הופיעו קודם לכן בקולנוע. הן היו ידועות בזכות ההרכב שלהן, Haim, מן האהובים בסצינת האינדי האמריקאית בעשור האחרון. אנדרסון מטפח אובססיה ארוכת שנים כלפי הלהקה, ואף ביים בשירותה קליפים. הבמאי עצמו אינו יהודי, וכשחקר את פשר המשיכה המיסטית שלו למשפוחה היהודית, גילה צירוף מקרים - אמן של השלושה היתה המורה שלו לאמנות בבית הספר היסודי.
מתוך הקשר הזה נולד "ליקריץ פיצה", שיותר מאשר דיוקן של קליפורניה כולה בשנות השבעים, הוא משהו ספציפי יותר - פורטרט של הקהילה הקליפורנית היהודית באותה תקופה, כולל סצינת ארוחת שבת שתיכנס לפנתיאון, ואזכורים לברברה סטרייסנד ול"אף היהודי" של הדמות הראשית.
בניגוד להרבה דמויות יהודיות-אמריקאיות לפניה, מ"להתראות קולומבוס" של פיליפ רות' והלאה, אלנה מתגאה באף שלה ולא שוקלת אפילו לנתח אותו. לא טריוויאלי לראות בקולנוע האמריקאי שחקנית יהודייה מגלמת דמות יהודייה באופן מפורש, ובטח שלא שכיח לראות את הדמות הזו כסמל מין, אך זה מה שעושה "ליקריץ פיצה". הוא לועג למודל היופי המקובל בתעשיית הבידור ומציג את הגיבורה שלו כדמות הכי סקסית, נחשקת ומעוררת השראה שנראתה השנה בהוליווד. לא פלא שכל כך הרבה יהודיות אמריקאיות היללו את הייצוג כאן.
אלנה גם הופכת למושא הערצתו של הגיבור השני בסרט, נער עם השם היפה גרי ולנטיין, אותו מגלם קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור הופמן שדומה לו פיזית. הוא בן 15, פוגש אותה בחצר בית הספר ומפתח כלפיה קראש ילדותי.
ודאי לא תתפלאו לשמוע כי צייצנים אמריקאים רבים הפכו את העניין הזה לקרדום לחפור בו, כמו גם את העובדה שיש בסרט דמות שברוח התקופה, מתייחסת באופן גזעני לאסייתים (אגב, לאבירי הפוליטקלי-קורקט לא היה אכפת מן הבדיחות בגוון אנטישמי). חלק מן הציוצים האלה אפילו הסיתו אנשים שלא צפו בסרט לחשוב כי מדובר בקרנבל של גזענות ופדופיליה, ואלה כמובן מיהרו לגזור את דינו בלי בסיס. רק על ההתחסדות וחוסר היושרה האלה, מגיעים ל"ליקריץ פיצה" עוד ועוד כוכבים. היינו מעניקים לו עשרה אם היה אפשר.
וגם: מתי העולם הפסיק להבדיל בין ייצוג של משהו ותמיכה בו? האם "הסנדק ו"הסופרנוס" הם תשדירי תעמולה בעד פשע מאורגן? ואולי גם אותם צריך להחרים? "ירדת על "ליקריץ פיצה" - יצאת פיתה.
הסרט הזה לא מצדד בשום דבר, הוא פשוט מציג תופעה שכיחה - קראשים ילדותיים. גם אלנה וגם גרי נאיבים ולא בוגרים, כיאה לגילם, והסרט מתאר בצורה רגישה וקסומה כיצד הם מפתחים אהבות נעורים לא רציונליות - גרי כלפי אלנה, והיא כלפי מישהו אחר ולא מושג מסיבה אחרת. חשוב מכך, "ליקריץ פיצה" גם מתאר את שברון הלב ואת ההתפכחות הבלתי נמנעת של גיבוריו. היו רגועים: אין בסרט ולו מגע פיזי אחד. יותר מאשר סיפור על מה שיש, זה סיפור על מה שלא יכול להיות. אלה הם הנעורים, כזו היא ההתבגרות.
כיאה לסרט שמתאר אווירה ותקופה, הוא בנוי בעיקר מרצף של וינייטות - מטבע הדברים, חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות. חוץ מארוחת השבת שכבר הזכרנו, אחד מרגעי השיא בנוי על תצוגת המשחק של ברדלי קופר, המגלם את ג'ון פיטרס, בן זוגה האקסצנטרי של ברברה סטרייסנד (היא עצמה לא מופיעה כאן). הוא עושה זאת בשלוש מאות קמ"ש, ואף שזמן המסך שלו מצומצם מאוד, זה מספיק כדי להפוך אותו לאחד המועמדים המובילים לאוסקר.
אף שסצינה אחת לא בהכרח מובילה לאחרת, המכלול כאן מתקדם בחוכמה לעבר סיומת מרגשת ובלתי נשכחת. מההתחלה ועד הסוף, הדמויות הראשיות מרבות לרוץ, בדיוק כמו בסצינת הסיום של "הבוגר", וכמו שם, גם כאן אנדרסון מצלם את הריצה בצורה כזו שהמרחקים נראים גדולים יותר מכפי שהם באמת. ככה זה כשאתה צעיר וחסר פרופורציות. "ליקריץ פיצה" הוא לא סרט על החיים, הוא סרט על איך שהדמויות שלו רואות את החיים.
אנדרסון, שגם צילם את הסרט עם מייקל באומן, נצמד לנקודת המבט של גיבוריו ומתאר את העולם במשיכות מכחול רחבות ומלאות תשוקה והערצה. המבע הקולנועי כאן יפהפה, והשימוש המיטבי של הבמאי במצלמה, בצבעים, בנופים, בפנים של השחקנים והשחקניות ובפסקול, הופך את "ליקריץ פיצה" לחוויה שחובה לצרוך על המסך הגדול.
מעל הכל עומדת תצוגת המשחק של אלנה חיים. אף שהסרט הוא פיצה עם הרבה תוספות, בסופו של דבר הכל קם ונופל עליה. הרי הגיבורה שלו נמצאת בו תמיד, אם לא בגופה אז ברוחה. כבר בהופעתה הקולנועית הראשונה, הכוכבת מצליחה לעמוד במשימה ולשאת את "ליקריץ פיצה" על כתפיה. היא לא דומה לאף אחת אחרת, אי אפשר שלא להתאהב בה, היא מלאת תושייה והיא מצליחה לגלם בפניה את כאבי הצמיחה ואת רגעי השמחה של מי שמגלה את העולם לראשונה.
לא בטוח שנראה עוד סרטים אמריקאים כמו "ליקריץ פיצה". לא רק שהוא מתרחש בשנות השבעים, אלא שנראה כי נעשה באותה תקופה, וייתכן שכבר אין מקום ליצירות כאלה באקלים התרבותי של ימינו. את אלנה חיים, לעומת זאת, אין ספק כי נפגוש שוב - לא רק על הבמה, אלא גם על המסכים. היא הדבר הכי טוב שקרה להוליווד השנה, ויום אחד אולי גם תשחזר את ההישג של נטלי פורטמן, ושוב נראה את האוסקר בידיה של שחקנית אמריקאית שאבא שלה ישראלי.