אני וגודאר בתל אביב: מישהו יאהב את הסרט הזה

אתם מכירים את הטענה שאנשים מסוימים לא יכולים להבין סרטים מסוימים שלא נועדו להם. טיעון כזה שזכה לפרסום הוא למשל הנאום של ברי לארסון באירוע שהוקדש לנשים בקולנוע ב-2017, שבו דיברה על סרט הפנטזיה עתיר התקציב של אווה דוברניי, שנתקל בביקורות שליליות וכשל בקופות. "אני לא צריכה שגבר לבן בן 40 יגיד לי מה לא עובד ב'קמט בזמן'", היא אמרה. "הסרט לא נעשה עבורו! אני רוצה לדעת מה הסרט היה עבור נשים שחורות, עבור נערות שחורות".

נזכרתי בחיווי הזה כשיצאתי מ"מישהו יאהב מישהו" של הדס בן-ארויה, סרט שהרשים אותי בחלקו אך גם קצת התיש ועצבן אותי, והותיר אותי תוהה לגבי העולם של הצעירים התל אביביים שתואר בו. אחר כך קראתי באתר letterboxed ביקורת אישית קצרה על הסרט שנפתחה במילים האלה: "אוקיי דבר ראשון מעניין אותי מה אנשים לא באזור גילי יחשבו כשהם יראו את הסרט הזה… בתור ילדה 'מהדור הזה' הבנתי כל פרט וכן הייתה הזדהות מוזרה וקצת מגעילה או שפשוט לפחות כל פרט היה נורא מובן ומוכר לי".

האם כמישהי שאינה מ"הדור הזה" הסרט פשוט אינו מיועד לי? גם סרטה הראשון של בן-ארויה, "אנשים שהם לא אני", בהחלט עוסק באנשים שהם לא אני, אבל הנואשות של הגיבורה שלו תפסה אותי. הפעם יש בגיבורה משהו עמום ומרתיע, ורוב הזמן חשתי שנשארתי מחוץ לבועה התודעתית והרגשית שמתוארת בסרט. מצד שני, הסרט מלא רפרנסים לגודאר, שתורמים רובד מהותי לפענוח שלו. כמה צעירים מהדור הזה מכירים את גודאר? ואת טרילוגיית הניכור של אנטוניוני? אז אולי אני בכל זאת הצופה המבוקשת.

מתוך מישהו יאהב מישהו

"מישהו יאהב מישהו" הוא סרט מעוצב יותר מ"אנשים שהם לא אני", ולפעמים העיצוב הזה נראה בעיני כגחמה אמנותית. הוא מחולק לשלושה פרקים. בראשון דני (הדר כץ) מחפשת אחר מקס (לייב לב לוין) במסיבה צפופה ורועשת כדי לספר לו שהיא בהריון ממנו. לדבריה היא מתכוונת לעשות הפלה, אבל העובדה שהיא מסרבת לשתות אלכוהול מסגירה שאולי היא בכל זאת מתחבטת. הפרק האינטנסיבי הזה הוא סרט קצר ומוצלח שיכול לעמוד בפני עצמו. הפער בין הקלילות האגבית שבה דני מדברת על ההפלה המתוכננת, לבין החיפוש העקשני אחר מקס ופירוט חוויית ההפלה הלא נעימה כפי שהיא מסופרת במסיבה על ידי מישהי שכבר עברה את זה, מייצר דיסוננס קוגניטיבי.

הפרק השני מתמקד ביחסים בין אותו מקס לבין בת זוגו החדשה אבישג (אלישבע וייל). הוא מתרחש ברובו בדירה שלה, ומצולם בשוטים שנמשכים דקות ארוכות. אחרי שמקס ואבישג שוכבים והוא אומר לה כמה הוא אוהב אותה, הוא מספר לה על חוויה מינית לא ממוצעת שהיתה לו בתאילנד. היא מגיבה מיד בהזמנתו לחנוק אותה במהלך סקס. האם זה משהו שהיא באמת רוצה? האם הרגישה מאותגרת על ידי החוויה שהוא תיאר לה וחשה צורך להשוות? האם חייה כה חסרי טעם ומשמעות שהיא מחפשת ריגוש קיצוני?

מתוך מישהו יאהב מישהו

בני הזוג קובעים מועד להתנסות המינית החדשה, והאירוע המאתגר לצפייה מוגש לנו במלואו, עד כמה שאפשר. אחת ההחלטות האמנותיות של הסרט היא להציג אירועים, גדולים כקטנים, במלואם, כמעט ללא עריכה. כך קורה גם בפארק הכלבים, כשהדוגווקרית אבישג מתבוננת בסמארטפון שלה באודישן של עדן בן זקן באקס פקטור, שבו ביטאה בטעות את שם השיר "כאב" (hurt) כ"אומנות" (art). בהקשר שבו הוא משולב ב"מישהו יאהב מישהו" הבלבול הזה בין כאב ואמנות נתפס כחיווי עצמי של הבמאית, מלווה בקריצה אירונית.

יחד עם אבישג אנחנו צופים באודישן מתחילתו ועד סופו, ובינתיים הכלבים מתרוצצים מחוץ לפוקוס בשולי הפריים. כשהמצלמה חוזרת לפניה של אבישג, אנחנו רואים שעיניה דומעות, כמו הזמרת שבמסך הסלולרי. האם זו תגובה רגשית מאוחרת לחוויה המינית שביקשה וקיבלה? האם זו מחווה לסצנה מתוך "לחיות את חייה" (1962) של גודאר, שבה הגיבורה צופה בקולנוע בסרט האילם "הפסיון של ז'אן ד'ארק" (1928) ופניה הבוכיות כמו מתאחדות עם אלה של הדמות בסרט? בכל אופן, אחרי הפתיחה האינטנסיבית, הפרק הזה הרגיש לי ארוך מדי, מרוח מדי, וכאמור התקשיתי להזדהות עם הגיבורה שלו.

מתוך מישהו יאהב מישהו

הפרק השלישי מרתיע וקשה לפיצוח אף יותר, אבל גם מעניין יותר. הוא מוציא את אבישג מהבועה התל אביבית ומפגיש אותה עם בן דור אחר, שמתגלה גם כחרדי שלעבר. דרור (יואב הייט), שאבישג מוציאה לטיולים את כלבתו השחורה בלנקה (כלומר "לבנה"), מבקש ממנה להישאר איתה כמה שעות, וכשהוא חוזר הביתה הוא מוצא את אבישג ישנה במיטתו. מוטרדת מהחוויה המינית בפרק הקודם, היא מחפשת מפלט בשיר "זה מכבר" של לאה גולדברג ומתי כספי, שגם הוא תופס סצנה שלמה ("אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם. מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא").

אבישג שוב יוזמת מגע פיזי, הפעם עם דרור, והסרט שוב מנסח מחווה אירונית לסרט אחר של גודאר. "הבוז" מ-1963 נפתח בסצנה שבה ברז'יט בארדו, מי שנחשבה אז לסמל מין, שוכבת ערומה במיטה עם מישל פיקולי, המגלם את בעלה, ושואלת אותו אם הוא אוהב את קרסוליה, ברכיה, ירכיה, התחת שלה, השדיים שלה, וכך עושה ספירת מלאי של כל איבריה. אצל בן-ארויה אותן שאלות נשאלות במבוכה דווקא על ידי הגבר המבוגר והלא רזה. באופן מפתיע היפוך המבט המתריס של הבמאית מעניק לסרט את הרגע האנושי ביותר שבו.

שמה של הצעירה, כך נראה, הוא רפרנס לאבישג הבתולה מספר מלכים א' (שהובאה ליצועו של המלך הזקן דוד כדי לחמם את איבריו הנוקשים), ולשיר החרמן הזקן של אריק איינשטיין ("אבישג, אני רואה לך הכל"). אבישג החדשה אינה פאסיבית ונתונה בידיהם של גברים, אלא היא היוזמת את הקשרים המיניים, וכך לכאורה לוקחת לעצמה את הכוח. אבל בעשותה זאת היא דווקא נראית אבודה עוד יותר.

הסרט מסתיים במפגיע דווקא באמצע סצנה – שבירה מודגשת של הסגנון שבוסס עד אותו רגע – ומשאיר אותנו ואת הגיבורה באוויר. זאת חוויית צפייה מאתגרת. יהיו שירגישו שהסרט מדבר ישירות אליהם, ואחרים יצאו ממנו מנוכרים ואולי אף מעוצבנים. מבחינה אישית נראה לי שהיה לי מעניין יותר לכתוב עליו מאשר לצפות בו.
3.5 כוכבים
בימוי: הדס בן-ארויה. עם אלישבע וייל, לייב לב לוין, יואב הייט, הדר כץ. ישראל 2021, 90 דק'