יש אנשים שהיו מתביישים בזה, אבל אני אף פעם לא התפדחתי לאהוב את כל מה שילדים בני 12 אוהבים: "האחיין שלי בנץ", שעלתה בכאן חינוכית בסוף החודש שעבר, היא פשוט הסדרה הישראלית הכי טובה שמשודרת עכשיו בטלוויזיה, ואחת הסדרות הטובות בלי קשר לארץ המוצא שלה. בלי לנסות להרכיב את משקפי ה"כן, אבל זה לילדים אז ניתן לזה הנחה", בלי להתרגש מהנאיביות של סדרה שמונגשת לתלמידי יסודי. מדובר בסדרה יצירתית, מלאת דמיון, חכמה, אבל למעלה מכל זה: היא פשוט ממש, ממש מצחיקה.
הכבוד העצום ל"בנץ" מגיע כבר מהבחירה הז'אנרית הלא-מובנת-מאליה שלה: זו סדרת פנטזיה. הטלוויזיה הישראלית כבר העזה פה ושם לגעת בעל-טבעי עם קרני הלמדא של "השמינייה", כוחות העל של "הנפילים" או הערפדים של "ג'ודה", אבל נראה ש"האחיין שלי בנץ" ממש נתנה לעצמה דרור לעוף עד הסוף, בהתחשב בעובדה שהיא מספרת על הבן של השטן. כן, זאת נקודת הפתיחה: יוני (דניאל קורן), מורה נוירוטי מנס ציונה, חותם על עסקה עם השטן לפיה הוא יעביר ילד אחד בגרות ובתמורה יהפוך למנהל בית הספר בו הוא מלמד. אבל כמו כולנו, יוני לא השכיל לקרוא את תנאי השימוש - הילד הזה הוא בנו של השטן, בנציפר (אורי ורד), והוא יגור עם יוני עד שיקבל תעודת בגרות מלאה. אם יוני לא ימלא את חלקו בחוזה, נשמתו תישלח לייסורים נצחיים בגיהינום; אם ימלא את חלקו, הוא ייהפך למנהל, ויזכה בבחורה - שיא-גל (אושרית סרוסי המופלאה).
זה לא שבנציפר מרוצה מהעניין. כמו כל דג מחוץ למים (או, לחילופין, שד מחוץ לגיהינום), הוא חווה קשיי הסתגלות - וזה לא שבית הספר אליו אביו הכל-יכול שיבץ אותו הוא בית ספר שגרתי במיוחד. תיכון בגיריונית (תוצאה של מיזוג בין תיכון בגין, תיכון בן-גוריון ותחנת הדלק אלונית) מנוהל על ידי דיקטטורית אימתנית (גיתית פישר הכבירה), ובראש שרשרת המזון החברתית שלו עומדת יולי (אמה אלפי, לא רק הבת-של): טייק ישראלי מרהיב על רג'ינה ג'ורג' של "ילדות רעות", שמנהלת את מערך הסגניות שלה משל היה פירמת הייטק. יש בדיוק דבר אחד שמצליח לגרום לבנציפר, שעדיין מנסה להבין איך עולם בני האדם עובד, לשתף פעולה עם היוזמה החינוכית של אבא שלו - נטע (נועה כהן) היפהפייה, שמצליחה להוציא גם מבנו של השטן צדדים מעט פחות שטניים.
כל זה, ועוד לא הגענו לארטישוק הקסום, הופעת האורח של דוד וגוליית או פרק הפורים המופרע שמתוכנן בהמשך. בגלל שההומור של "האחיין שלי בנץ" הוא לא של סיטקום ילדים קלאסי, אלא מהסוג שממשיך את הקו שהתוו לנו הקומדיות האמריקאיות החדשות שעם ישראל יודע לראות בחדווה אבל לעיתים נדירות זוכה לקבל משהו שמזכיר אותן, עם קצב של 30 בדיחות לדקה, בין אם מדובר במשחקי מילים משעשעים, רפרנסים תרבותיים שיכולים לעבור מעל הראש של חלק מהצופים או הומור ויזואלי שחדי אבחנה יוכלו לתפוס.
קצת כמו הסדרות של טינה פיי, גם "בנץ" מתרחשת בעולם מקביל שבו כולם קצת יותר דביליים ממה שאנחנו מרשים לעצמנו בחיים האמיתיים. לא רק עולם הפנטזיה של הגיהינום מלא בהגנבות, אלא גם נס ציונה של "בנץ", בין אם מדובר בחשבון האינסטגרם המפותח יתר-על-המידה של יולי או באינטריגות חדר המורים של סגל תיכון בגיריונית, "בנץ" מרשה לעצמה להתנתק רשמית מכל יומרה לריאליזם, ומתמסרת למה שהופך קומדיה למוצלחת: אנרכיה מוחלטת שנעשית בבקרה של אנשים שיודעים מה הם עושים.
בתוך כל הבלאגן המענג הזה, "בנץ" מספרת סיפור נגיש ומעורר הזדהות על שני אנשים שיודעים מה הם רוצים: האחד רוצה לחנך, והשני רוצה שאבא שלו יגיד לו שאכפת לו ממנו. גם כשהכל מסביב הולך ומיטרלל, הדמויות הראשיות מתנהגות בצורה אנושית ועקבית - כשהיוצא מן הכלל הוא בנץ עצמו, שלומד אנושות מהי בדרכים קורעות מצחוק.
זה הזמן להתחיל להריע לצוות השחקנים, כשבראשם עומדים קורן בתפקיד יוני החרדתי (שמשדר וייבים רציניים של הבן של וודי אלן ועודד פז) ו-ורד, שעושה עבודה באמת וירטואוזית בתפקיד בנציפר, השדון שלומד אנושות מהי. הכימיה של השניים נפלאה, אבל הם לא לבד במערכה: סרוסי ופישר מזכירות כמה כיף לראות שתיים מהנשים המצחיקות בישראל יחד באותו פריים, וגם כשהן בנפרד התוצאה מרגשת את כל מי שהתגעגע לשתי התותחיות האלה; אמה אלפי הופכת את יולי למרשעת תיכון מהסוג שתמיד הגיע לטלוויזיה הישראלית, אומרת ברצינות קפואה סבר פנים את שורות המחץ המגוחכות ביותר; נועה אסטנג'לוב, בתפקיד משנה שהוא ההפך המוחלט מדמותה כצליל ב"המפקדת", מבהירה שהיא שחקנית שכדאי לשים עין על מה שתעשה בהמשך; הופעת האורח הקבועה של מאור כהן כלוציפר היא הברקה - ובאופן כללי, הרוב המוחלט של חברי הקאסט הענף עובד ברצינות שמבהירה שגם לילדים מגיע שידברו אליהם בגובה העיניים.
וזה מה שכל כך משמח ב"האחיין שלי בנץ": היא סדרה לילדים שעשויה טוב יותר מרוב סדרות "המבוגרים" שיוצאות לאחרונה בארץ. וזה לא כדי להוריד לשאר הסדרות, אלא כדי להרים לתסריט המצוין של ברק כהן, הדר תדמור ודרור ויידמן (יוצר הסדרה), הבימוי מלא האנרגיות של דן מסר (שכבר הביא לנו את הפנינה הקודמת של סרוסי ופישר, "זאת וזאתי". עדיין מחכים לעונה שנייה), וגם לאפקטים המיוחדים שבמגבלות המסוגלות הישראלית גורמים ל"בנץ" להיראות אמריקה. זאת הסדרה הכי טובה של תאגיד השידור הישראלי מאז "חזרות", ויורשת ראויה ל"הפיג'מות" - סדרת ילדים פרועה שפונה באהבה לבני ה-12 ולאחים הגדולים והסטלנים שלהם. בראבו.